גברת מאיר הרתה לראשונה לאחר שלוש שנים של טיפולי הפריה שבוצעו בה בשל בעית העקרות ממנה סבלה. בשבוע בשלושים ואחד להריון, היא הגיעה לחדר המיון של בית חולים "הדסה" לאחר שחשה בכאבי בטן ובנפיחות בידיה ובפניה. לאחר בדיקה קצרה שערך לה הצוות הרפואי של בית החולים, שוחררה גברת מאיר לביתה עם הנחיות לעקוב אחרי תנועות עוברה ולגשת לרופא המטפל על מנת לבצע מעקב אחר התפתחות ההריון. כעבור יומיים, בעקבות ההנחיות שניתנו לה, פנתה גברת מאיר לקופת חולים "מאוחדת". לטענתה, במסגרת ביקור זה היא נכנסה לחדרו של הרופא המטפל, מסרה לו את תוצאות הבדיקות שנערכו לה והתלוננה בפניו על הכאבים מהם היא סובלת. בתגובה, הרופא אמר לה כי יש להמתין לתוצאות בדיקת השתן שנערכה בבית החולים ומעבר לכך אין לבצע בה כל טיפול.
כאן המקום לציין כי הרופא הכחיש את השתלשלות האירועים המפורטת לעיל וטען כי גברת מאיר מעולם לא נכנסה לחדרו, כפי שהיא טוענת. עוד באותו יום הגיעה גברת מאיר לבית החולים, כאשר היא סובלת מהיפרדות השליה. כעבור מספר שעות הוחלט לערוך לה ניתוח קיסרי, אולם העובר הוצא מריחמה ללא כל רוח חיים.
על רק האמור לעיל הגישה הניזוקה תביעת רשלנות רפואית בהריון נגד הרופא ובית החולים "הדסה", היות ולדידה מותו של העובר נבע מטיפול רפואי המהווה רשלנות רפואית. התובעת טענה כי מלבד מות העובר היא סובלת מהרעלת הריון ומנזקים נפשיים שגם בנוגע אליהם יש לקבוע את אחריות הנתבעים. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה משום שלא מצא כל קשר סיבתי בין התנהגותם של הנתבעים לבין מותו של העובר. בנוסף לכך קבע כי לא הייתה כל רשלנות רפואית בהריון מצידו של בית החולים ורופאיו, בעת ביקורה הראשון של התובעת.
על רקע ההחלטות האמורות הגישה התובעת ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתו טענה כי החלטת הצוות הרפואי של בית החולים הנתבע לשחררה לביתה במועד ביקורה הראשון, עולה כדי רשלנות רפואית בהריון, אשר הובילה למותו של העובר. בנוסף לכך, לטענתה גם הרופא התרשל באופן שבו בחר לטפל בה (כלומר, כשבחר כלל לא לטפל בה) ואף התרשלות זו גרמה למות העובר.
בית המשפט העליון מגבה את בית משפט קמא בכל הנוגע לאי הטלת אחריות על בית החולים הנתבע, אולם בכל הנוגע לרופא, מגיעה ערכאת הערעור למסקנות שונות. ודוק, לאור הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי עולה כי התובעת אכן נפגשה עם הרופא בביקורה בקופת החולים (על אף שהרופא הכחיש את הפגישה האמורה). לכן, היות ולא פעל על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת בנסיבות העניין, יש לראות בבחירתו שלא לטפל בתובעת, בחירה מוטעית העולה כדי רשלנות רפואית בהריון.
כעולה מחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט, היה על הרופא לבצע ארבע פעולות בתובעת (ניטור הרחם וניטור העובר, בדיקת אולטרהסאונד ובנוסף היה עליו להתייחס לתלונותיה של התובעת אודות הכאבים מהם היא סובלת ולבדוק את מקורם). הרופא ביצע רק ניטור של הרחם ונמנע מביצוע שאר הפעולות שהיה חייב לעשות ועל כן יש להטיל עליו אחריות לנזקי התובעת, זאת משום שבית המשפט העליון אף מוצר קשר סיבתי ישיר בין רשלנות זו לאותם נזקים.
ע"א 9328/02
תגובות
