לא מעט מחלוקות של תביעות ביטוח מתעוררות עקב פירוש פוליסת הביטוח ומונחיה. אף על פי שחוזה ביטוח הוא חוזה לכל דבר ועניין החלים כללי החוזים וכללי הפרשנות המיוחדים שעוצבו בפסיקה, מקבלים כללים אלה משנה תוקף בתחום הביטוח בשל סיבות רבות. בין השאר, היות מוצר הביטוח בלתי מוחשי ועל כן המבוטח אינו יכול לעמוד על טיבו, פערי הכוחות שבין המבוטח למבטח, מוגבלות המבוטח לעמוד על הוראות חוזה הביטוח ומשמעויותיו וחוסר היכולת של המבוטח לשנות תנאי מתנאי הביטוח.
בין שלל הכללים שהתפתחו בפסיקה, ידועים ומוכרים בעיקר הכללים הבאים:
[א] " כלל הפרשנות נגד המנסח ", לפיו כאשר קיימות שתי פרשנויות סבירות או יותר למונח מסוים, יש להעדיף את הפרשנות המטיבה עם זה שלא ניסח את החוזה. אחד הנימוקים לכלל זה עניינו בכך שהמבטח הוא שניסח את הפוליסה ולכן עליו לשאת באחריות לאי הבהירות. הכלל הינו כלל צרכני אשר נועד גם לתמרץ את חברות הביטוח לנסח את פוליסות הביטוח המשווקות על ידן באופן ברור.
[ב] " דוקטרינת הצפיות הסבירה של המבוטח ", לפיה יכולים בתי המשפט הדנים בהליכי תביעות ביטוח לפסוק בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח מקום שתנאים אלה אינם מתיישבים עם צפיות הסבירה של המבוטח לביטוח. דוקטרינה זו נועדה לגשר על פערי המידע הקיימים בין המבטח למבוטח ולתמרץ את חברות הביטוח למסור מידע רב ומדויק יותר למבוטחים. מבטח שלא דואג להעביר מידע מדויק ככל הניתן למבוטח מסתכן בכך שבית המשפט יתעלם מתנאי הנועד לשיטתו לפטרו מחבות בעת מקרה ביטוח.
