מערכת LawTip
בשלהי שנת 1994 החל דוד לסבול מלחצים בחזה ומקשיי נשימה, אשר גרמו לרופאת המשפחה שלו להפנותו לחדר המיון של בית החולים בלינסון. הבדיקות שנערכו לו בבית החולים העידו כי הוא סובל מתעוקה בלתי יציבה (מצב שבו לא מוזרם מספיק דם ללב בגלל קריש דם) ועל כן הצוות הרפואי הורה על המשך טיפול תרופתי (תרופות נוגדות קרישה) ואישפוז במחלקה הפנימית בבית החולים.
יום לאחר אישפוזו ערך מנהל המחלקה ביקור אצל המטופל והורה על שיחרורו לביתו.
כשבועיים לאחר מכן עבר המטופל צינתור בבית חולים "שיבא", זאת בעקבות המלצת רופאו הפרטי. במהלך ניתוח הצינתור נמצא כי המטופל סובל מהיצרות של העורק הקדמי והעורק העוקף, ממחלות בשניים משלושת העורקים הכליליים ותסמינים נוספים שגורמים לתפקוד לקוי של ליבו.
לאור הממצאים האמורים המטופל הוזמן לבצע ניתוח מעקפים, כשבועיים לאחר ביצוע הצינתור בליבו, כאמור. כשלושה ימים לפני מועד הניתוח עבר מר רונת אירוע לב (אוטם בשריר הלב) והובהל למחלקת טיפול נמרץ של בית החולים "שיבא".
עם השנים מצבו של המטופל הלך והידרדר, זאת חרף הטיפולים והניתוחים הרבים שעבר (הוא אף היה חלק מרשימת הממתינים להשתלת לב בבית החולים). לאור עובדה זו הגיש דוד כתב תביעת רשלנות רפואית כנגד בית החולים בלינסון והצוות הרפואי שטיפל בו, אולם כשנתיים לאחר הגשת התביעה, בחודש ספטמבר 2003, הוא נפטר בשל מצב ליבו ועיזבונו החליף אותו כגוף התובע.
במהלך ניהול ההליך הגיש בית החולים הנתבע הודעת צד שלישי כנגד בית החולים "שיבא", משום שסבר כי במידה ובית המשפט יחייב אותו לשלם פיצוי לתובעים, הרי שלאור השתלשלות האירועים המפורטת לעיל בית החולים שיבא חייב לשפותו באופן מלא או לכל הפחות להשתתף איתו בתשלום הפיצויים.
בכתב תביעת רשלנות רפואית דנן נטען כי שחרורו המוקדם של המנוח מבית החולים "בלינסון" על ידי מנהל המחלקה היה מעשה רשלני שבוצע מבלי לברר את מצבו הרפואי של המנוח ותוך נקיטה בשיקול דעת בלתי סביר. לטענת בית החולים הנתבע הטיפול שניתן למנוח היה ראוי והולם ובכל מקרה אין כל קשר סיבתי בין מותו לשחרורו המוקדם, שכן הוא היה באחריותם המלאה של הצדדים השלישיים (בית חולים שיבא), אשר הורו על האופן שיש לטפל במנוח בתקופה שבסמוך לאירוע הלב שעבר.
בית המשפט פורס את ההלכה בעניין רשלנות רפואית תוך שהוא חוזר על כך שלא כל טעות בשיקול הדעת הרפואי עולה כדי רשלנות רפואית. יחד עם זאת, בנסיבות העניין נפסק כי חובת הזהירות המוטלת על הנתבעים הופרה על ידם ומנהל המחלקה לא התנהג כרופא הסביר עת החליט לשחרר את המנוח כיממה לאחר אישפוזו. ודוק, על פי הפרקטיקה הרפואית עולה כי כאשר חולה סובל מתעוקה בלתי יציבה יש להשאירו באישפוז ותחת השגחה צמודה פרק זמן ארוך יותר.
בית המשפט אף דחה את טענת הנתבעים באשר לגלגול האשמה אל כתפי בית החולים "שיבא" ופסק כי לא הייתה כל רשלנות רפואית בטיפול שניתן למנוח על ידי הצדדים השלישיים וכי התנהגות הנתבעים היא זו שהחמירה את מצבו הרפואי של המנוח.
לאור כל זאת נפסק כי על הנתבעים לפצות את התובעים בסך של כמיליון ושלוש מאות אלף שקלים.
ת.א 2071/01
פסקי דין רלבנטיים
מאמרים נוספים בנושא
תגובות
