[חסוי]

לסבא שלי יש אלצהיימר ולצערנו זה כבר מתקדם וכבר כמה שנים ולפני שבוע הביאו לו מיטת מיון לבית ( לא יודע איך קוראים לזה, של האשפוז).
בקיצור השאלה שלי היא איך חולצה אלצהיימר מרגיש מבחינת זיכרון? כאילו אני מבין שבהתחלה הוא שוכח דברים, אבל זה לא קורה בבת אחת, זה קורה בהדרגה והבנאדם ששוכח את הזיכרון עד שבסוף מגיעים למצב שלא זוכרים כלום איך מרגיש? כאילו זה נראה מוזר שהוא לא זוכר כלום, לא יודע אם בדקו את זה כי לא מצאתי בשום מקום אבל לדעתי יש מקום קטן בגוף לא יודע איפה שבטח זוכר אבל הוא כאילו תקוע או משהו כזה.
מישהו יודע להגיד לי איך מרגישים בערך? אפילו מחקר משהו שיכול לעזור לשאלה שלי

דיון

[מוטקה אבני -1940]

איך מרגישים??

[דפנה]

מבולבל, כועס על עצמו ועל אחרים כי לא מבין מה קרה לו, בדרך כלל קווי אופי נעשים קיצוניים יותר בשל אובדן עכבות לטוב ולרע, יש חולים שנראה כאילו שינו את אופיים לחלוטין. החולה בעיקר בשלבים הראשונים מאבדים את השליטה על חייהם ומפוחדים וזה עלול להתבטא בהתקפי כעס/התקפים פסיכוטיים כלפי המטפל העיקרי. לקראת האמצע הרבה פעמים דיכאון, כאילו מתאבלים על מה שהיו.

[מאי]

אימי בשלב די מתקדם של המחלה. מודעת לכך שאינה זוכרת הרבה דברים אך מקבלת זאת בהכנעה "מה אני יכולה לעשות?"… אין דפוס התנהגות זהה לענין זה. חלקם בדיכאון וחלקם לא, חלקם מטופלים בכדורי הרגעה וחלקם לא, כלומר השאלה אם תפיסת המציאות נובעת מכדור ההרגעה או מאופיו של המטופל או מכך שאינו מודע למצבו?

[רינה לפר (אלינב)]

לדעתי רק בשלב הראשון של הדמנציה החולים מודעים לאובדן הזכרון הקצר. בחלקם מתנצלים, חלקם מתוסכלים וחלקם מחפים ומתחמקים מתשובות לשאלות מביכות. בשלבים הבאים הם לא מודעים לאבדן הזכרון ורק ההווה קיים עבורם לכן חשוב להרבות בחיוכים, להמנע מויכוחים ולבקש מהם שוב אחרי מס׳ דקות כי הכל כבר נמחק רק הגישה והרגש שולטים. זה מנסיוני ….

[אורית לחשצ'ינסקי]

לאימי יש רגעים שהיא זוכרת שאינה זוכרת ויש רגעים שאומרת ש"אני לא זוכרת , לא יודעת מה יש לי , אני מרגישה שהראש שלי ריק " ובסיטואציה הזו היא נהיית עצבנית וחסרת סבלנות. זה יכול להסתיים בשבריר שנייה ויכול להימשך לכמה שעות של דרישות , שאלות וחוסר מנוחה.

[ויקי]

אם להתייחס כדוגמה לאמא שלי, ישנן דקות מבורכות של צלילות בהן היא מבינה מה בדיוק קורה איתה, וכשזה קורה, היא אומרת לי: "מה אני רוצה מעצמי? אני הרי בת 91 וזה הגיל שהורס לי את הזיכרון". אני מניחה שהם מרגישים באמת מה עובר עליהם – ברגעי צלילות אלו., ואמי לא מחמירה עם עצמה כשפתאום היא מודעת למצבה. בשגרה, היא חיה את הרגע, מה שקורה עכשיו הוא זה שהיא זוכרת, ולדאבוני, גם לא תמיד.
החיים לצידם של יקירינו חולי האלצהיימר, אינם קלים, ודבר אחד שיש לדעת הוא, שחולי האלצהיימר כן מגיבים לתמיכה רגשית שלנו. פשוט לעטוף אותם באהבה. זה לא קשה והתגובה שלהם מחממת את הלב.

[ענבל שניר]

התשובה תלויה בשלב של המחלה…
בהתחלה כשהכל ממש רק מתחיל החולה מתכחש למצבו.
בהמשך יש הרגשה של חוסר אונים. מעצם העובדה ששוכח מילים שרוצה להגיד. שמשתמש במילים אחרות ולכן לא מבינחם מה הוא רוצה.
אחכ תסכול. כעס
ככל שהמילה מתקדמת החולה פחות מודע. בשלב מתקדם של המחלה החולה מסתגר בתוך עצמו, מתנתק מהסביבה וחוזר לעברו…
מקווה שבשלב הזה טוב להם כי הם מדברים עם אנשים שאינם בחיים… ומתנתקים מאיתנו, אלה שחיים

לסביבה- השלב הזה מאוד קשה…

[גוטין]

מרגישים שמשהו קורה בהתחלה בלבול אימי היתה צוחקת על עצמה אבל הם מרגישים שמשהו נורא קורה להם !!! ולבסוף שוכחים הכול כך שבאמת לא מבינים מה קרה להם

[מאת]

תגובות