[מישפחתילי]

שלום,
אני הפכתי לאמא בגיל מבוגר. ואמא שלי חלתה בגיל צעיר יחסית. כך שלי יש ילדים צעירים בגילאי הגן וביה"ס היסודי.
אני נמצאת אצל אמא שלי הרבה ובסופ"ש הילדים כמובן איתי. הם מלווים את המחלה לאורך הזמן.
אבל עכשיו, כשהיא פחות מזהה כבר והרבה יותר אגרסיבית, אני תוהה האם זה מתאים? נכון? בעיקר מתלבטת ביחס לילדים הצעירים יותר.
מה עדיף, שהיא תמשיך לפגוש אותם ולהם תהיה סבתא?
או להשאיר להם זיכרון יפה יותר שלה?

אשמח לקרוא את דעותיכם

דיון

[סמדר נצר ישי]

זה מאוד עצוב, ואין פה תשובה חד משמעית, אבל אני מביעה פה את דעתי בלבד, אני חושבת שכן צריך לתת לילדים לראות את סבתא, אני לא חושבת שצריך לאתרג ילדים בנוגע למחלות קשות, זה חלק מחיינו ואני חושבת שחשיפה לקשיי החיים והעצב השזור בהם יחד עם השמחה הוא מה שבסופו של דבר נקרא מארג החיים, אני חושבת שזה גם מה שהופך אדם לאמפטי וטוב יותר כלפי הסביבה.

[רעות]

היי אני חושבת שזה בסדר שהם ישארו עם סבתא. הם כבר מלווים את המחלה, אז לדעתי זה תורם לשני הצדדים. זה מלמד אותם שיש דברים בחיים שהם לא פשוטים,אבל הם מתמודדים והכל בסדר. כמובן להסביר להם על המחלה ותופעותייה. אני מכירה אישית מישהי שאמא שלה חלתה בשבץ מוחי, והנכדים היו איתה עד הסוף. והם היו אפילו בגילאים קטנים יותר. הם לומדים לתת, ולהעריך. שולחת חיבוק.

[סוזי כהן]

לדעתי אם האמא ניראת טוב ומצבה יחסית טוב אז כן הנכדים יבקרו גם אם שניה אחרי כבר לא מזהים.
מניסיון החיוך של אבי לשניה הזאת עושה לי את היום
אך חלילה שלא נדע אם מצב קשה עדיף להימנע
בריאות ושבוע טוב

[ג'ודי ריבר]

דווקא בגילאים צעירים לדעתי הם פחות שיפוטיים יותר אמיתיים ואם מסבירים להם את המצב בהתאם לגילם כמובן והיו רגילים לראות את הסבתא לעיתים קרובות אני כן בעד.
ממליצה אפילו שיביאו פאזל קל וניירות לציור ויעבדו איתה ביחד.

[מינה קופרברג]

גם אני אישרתי לנכדים להגיע עם הנינים. דאגתי שאימי תראה בזמן הביקור הכי טוב שאפשר. הם הגיעו ולא תמיד התיחסו אליה, אך שיחקו סביב. כל האנרגיות החיוביות שהקטנים מביאים עשה לה רק טוב. ומיותר לציין שחיוך קטן מימנה הוא אושר גדול והכל בזכות הקטנים.

[רלי אבני]

בעיני , חיבוק של נכד :הוא מתכון להארכת חיים🌹
אבל…ואבל גדול…האם הנכדים מעוניינים בשימור הקשר ??
כאשר הם כבר בגיל שהם ברי דעת
לא ניתן להכריח ..וזה עצוב
לא פעם נתקלתי בנכדים שקיבלו הכל מכל , כל עוד הסבתא היתה בריאה
וברגע שהיא חלתה… הנכדים התאדו..

[אור לי בן דוד]

אני אם חד הורית.לקחתי את אבי לטיפול בביתנו עם ילדי כשהקטן היה בן 9 ובתקופת גירושים קשה.אני לא אומרת שזה קל ואידיאלי. אבל זו מציאות וזה סבא ואבא איש יקר שתמיד היה איכפתי והסתיר את קשייו.מגיע להם אהבה מהמשפחה והנכדים.
זה חינוך וכבוד האדם.בשורות טובות בריאות טובה.ושלא נשכח את הכרת הטוב.🎆❤

[גל]

אני מרגישה שחשוב מאד להסביר להם את המצב, לשתף אותם בו, למצוא כיצד הם יכולים לסייע.. אולי במוזיקה ו"ריקוד" איתה (אפילו אם מינימלי ביותר.. רק ידיים או ראש), לצייר איתה..משהו עם הסבר שזה משמר בראש שלה תחושות זכרונות גם אם אינה יכולה למלל אותם כי הגישה הישירה אליהם נעלמה. כמובן כדאי להקפיד שהמראה שלה יהיה אסתטי. אני הייתי חסרת סבלנות בשלבים מסוימים כלפי סבתי כשחלתה, אז לא ידעו מה הבעיה, אבל מאוחר יותר הרגשתי אשמה רבה. עדיין. אני מניחה שאם הורי היו יותר משתפים אותי הייתי חשה אחריות רבה יותר ואולי מחפשת דרכים לתקשר איתה, לוקחת תפקיד יותר אקטיבי וזה היה מועיל לשתינו. בהצלחה לך, וכל הכבוד. לא פשוט בכלל המצב

[טובה דלאל]

אבי ז"ל היה חולה בדמנציה. והיו באים כולם לבקרו, כל עוד היה עירני ושיתף פעולה עם הסביבה. חושבת שכדאי שיגיעו ילדים ואולי גם לנסות להכניס בעל חיים. מאד עוזר.

[אורנה שפריר]

גם אימי עם טלצהיימר. אנחנו מביאים את הנינים הם בין 4 ל 9. כל ביקור כזה נותן לאמא זריקת אושר. נכון שאחר כך שוכחת שהם היו אבל האושר שלה בזמן הנוכחות שלהם שווה הכל. הם אוהבים אותה ושמחים לבקר אצלה. חשוב לשמר את הקשר בין החולה לקטנטנים.

[ענבל שניר]

לדעתי זה תלוי בגיל הנכדים. ביכולת שלהם להכיל ובמצב של הסבתא
בליל הסדר האחרון אמא שלי עשתה לא מעט צרות. רצתה הביתה. בכתה. לא היתה רגועה.. הלילה הזה הספיק לבת הבכורה שלי 15.. מאז לא באה לבקר…
מאז אמא עברה איזון תרופתי.
האמצעית 10 מאוד מכילה וקשורה לסבתא והקטן 4 המשיכו לבוא לבקר. חיבקו. נישקו.
האמצעית עזרה לסבתא לאכות. ניגבה לה את הפה. הגישה תרופות. יצאו עם סבתא לטיול …
כל עוד סבתא היתה במצב סביר- הבאתי אותם והם שמחו לבוא
יום אחד אמא שלי התעצבנה וגירשה אותנו. מאז הקטן לא רצה לבוא… אבל איכשהו גרמנו לו לבוא

כשהמצב החמיר לא הסכמתי לקחת אותם. בתקופות שהופר האיזון התרופתי והיתה זומבי. עם הזיות או לקראת הסוף כשהפסיקנ לתקשר-לא הסכמתי לקחת אותם למרות שהאמצעית התעקשה…
להיות לידה היה כרוך באלימות מילולית/פיזית. חוסר סבלנות. חוסר תקשורת וכו והעדפתי שיזכרו את הרגעים הטובים עם סבתא ולא יהיו עם סיוטים כמו שיש לי…

אבל כל אחד והגישה שלו. מה שנכון לי אולי לא נכון לאחר
כל דעה מכובדת.

[פרידה הנדל]

אנחנו מציעים לנינות לבוא לבקר. הן בוחרות מתי "בא להן ומתי לא". הנינה הגדולה – נכדתי בת ה10- מאוד אוהבת לבוא, היא יודעת מבינה ויודעת שסבתא לא זוכרת/ לא יודעת… וזוכרת שהיא היתה " אחרת". אני חושבת שחשיפה לחולה מכינה אותן בהחלט לחיים האמיתים. וכמובן שזה במינון המתאים ( לא למשך הרבה זמן תורם כמובן לאימי) משמח אותה ונעים לה.

לא חושבת שתשובתי תשתנה ככל ומדובר בילדים קטנים עד גיל 6, נהפוך הוא, ככל שהן תגדלנה כך לעניות דעתי הן תהיינה מסוגלות להכיל בקלות רבה יותר את שונותה / חריגותה. היא אינה אלימה , היא שקטה מאוד.

[אווה לב]

לדעתי כן להפגיש את הנכדים עם הסבים למרות הנכות וליקויי הזיכרון. ידוע שהאמוציות נשארות אחרונות ולכן גם לא יודעים את השם, החולים מרגישים שזה מישהו קרוב ואהוב. כמו כן קיימים ספרים שהילדים יכולים לקרוא או שאפשר להקריא להם ויסבירו להם את התופעה.

[חני בגריש]

לאורך 17 שנה בהם אבי היה חולה אלצהיימר דבקתי בחשיבה שנכון להפגיש את ילדי ריתו. הם דווקא לא ביו שיפוטיים כלפיו. הבן הקטן שלי נולד כבר לתוך מחלתו ולא הכיר סבא אחר. הילדים שלי מאוד אהבו לבוא לבית שלו ושל אשתו. תמיד ראיתי בדרך הזו את הדבר הנכון לנו. ראיתי את הערכים שהן קיבלו. הם ראו איך דאגתי,טיפלתי והקדשתי מזמני לאבי ולמדו מכך.זה מאוד אינדבידואלי, וכל אחד צריך להכיר ולהבין מה נכון למשפחתו. אחי לנשל נהג אחרת. אין פה נכון ולא נכון.

[אסתר אללוף]

זה מאוד תלוי בגיל הילדים בקונסטלציה המשפחתית במערכת היחסים בין בני המשפחה במידת החשיפה של הילדים למצוקות נוספות ולעוד המון גורמים. יש בכל בית ספר פסיכולוג .אני חושבת שכדאי לך לבקש פגישה או שתיים עם פסיכולוג בית הספר כדי לחשוב ביחד בצורה מסודרת ומהיבטים שונים כדי לתת תשובה לשאלתך.
התהליך הדמנטי יכול להמשך שנים רבות וצריך לחשוב לעומק איך מתמודדים.
אם יש לך היכולת הכלכלית קצרי תהליכים ופני לפסיכולוג פרטי אך הקפידי שהוא פסיכולוג בעל מומחיות שנקראת "קלינית של הילד".

[אריאלה והב]

אימי גם עם דמנציה..
ישנם פעמים שאמא זוכרת את שמות הסובבים אותה וישנם פעמים שלא.
הנינים עדיין קטנים..
דעתי היא שחשוב שהחולה יהיה מוקף במשפחה האוהבת והתומכת..
כי בין רגעי השיכחה ישנם גם רגעי צלילות.. ואיתם זכרונות..
עם כל המחקרים/המדע וכו'
אף אחד לא כתב באופן חד משמעי שזכרון חולה דמנטי נמחק לגמרי.
אז כן.. חשוב שנכדים יבואו לראות את סבתא וישמרו על קשר.

[טל שחמן]

אתמול היינו אצל הורי עם הבנות,בנות חמש ועשר, אני חולה אלצהיימר והוא מאושר כשהן באות. עם הגדולה דיברתי והסברתי, היא באה בשמחה הוא מאושר מהחום שהן מרעיפות עליו אבל…אני כל הזמן בסביבה,אני חושבת שברגע שהמפגשים הופכים להיות מורכבים, או שהחולה אלים או שיכול להגרם איזשהו נזק נפשי לילדים חשוב לעצור ולחשוב מחדש, אני מבינה את המשמעות של שמירת קשר לשני הצדדים, את הרווח האדיר שיש לאדם המבוגר כשבאים הנכדים אני חווה את זה בכל שבוע כשאנחנו מבקרים את אבי, אבל במצבים בהם לנכדים מאוד קשה לראות את סבא, סבתא והם מצידם כבר לא ממש חווים את שמחת המפגש צריך לחשוב מחדש האם הרווח עדיין גדול, כמובן שאני מדברת על הנכדים ולא על הילדים.

[גלית]

אכן התלבטות קשה. מבינה את הרצון להשאיר זכרונות נעימים מסבתא…
יחד עם זה נראה לי ששיתוף הילדים בביקורים הוא חשוב ומשמעותי לכל הנוגעים בדבר מכל כך הרבה סיבות שרבות מהן כבר הוזכרו כאן.
אני חושבת שעם תיווך מתאים אפשר להסביר גם לילדים הקטנים את המצב. (למשל: יש לסבתא מחלה שלפעמים היא זאת שמחליטה איך להתנהג, ולא תמיד זה נעים. אבל בפנים סבתא היא עדיין אותה סבתא וכל כך שמחה שהם באים אליה…)
אפשר לנצל את הזמן לעשות דברים יחד עם סבתא (כשתהיה במצב הרוח המתאים).
ממליצה על הספר של תמר דשבסקי "אור בשכחה" (אין לי היכרות אישית איתה ולא אחוזים ממכירות… קניתי אותו ומאד התרשמתי מהאפשרויות המוצעות בו ומההסברים בגובה העיניים) לקבלת רעיונות לפעילויות משותפות.
כדאי לדאוג שיהיה לילדים מה לעשות גם כסבתא לא מעוניינת/מסוגלת לשתף פעולה…
אם מתחילה להיות תוקפנית, להסביר לילדים ברוגע שסבתא התעייפה וכדאי שתעשו הפסקה. ובמקביל ליצור איתה קשר עין ולשאול מה קורה? לפעמים רק ההרגשה שמישהו רואה אותה במצוקה שלה יכולה ליצור רוגע…

[מאת]

תגובות