בית המשפט קובע כי אי כיסוי ביטנה של אישה הרה על ידי בית חולים בעת ביצוע בדיקת רנטגן מהווה אפוא חריגה מהסטדנרט הרפואי המקובל.
הסטטיסטיקה מספרת כי אחת לארבע נשים עוברת לפחות הפלה אחת במהלך חייה. אמנם, חלק נכבד מאותן הפלות מתרחש באופן טבעי (בעקבות ליקויים בזרע ו/או בביצית או כתוצאה מבעיות כרומוזומליות בעובר), אולם, יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם רשלנות רפואית בלידה מהווה גורם עיקרי להפלת העובר. כך, לדוגמא, ייתכן ועריכת בדיקת סיסי שלייה לקויה (בדיקה אשר נועדה לאתר מומים ובעיות כרומוזומליות של העובר) עשויה להוביל להפלת העובר. לא זו אף זו, אף ביצוע בדיקת מי שפיר, בדיקה פשוטה ושכיחה, לכאורה, דורש ניסיון ומקצועיות רבים, אשר סטייה מהם עשויה להוביל להגשת תביעת רשלנות רפואית בלידה כנגד הרופא המטפל.
בית המשפט המחוזי בחיפה עסק בתביעת רשלנות רפואית בלידה שהוגשה, בין היתר, כנגד בית החולים "רמב"ם". באותו מקרה, נפגעה התובעת בתאונת דרכים בהיותה בהריון בשלבים מוקדמים. בעקבות התאונה היא הובהלה לבית החולים, שם ביצע בה הצוות הרפואי חמישה צילומי רנטגן ללא שדאג לכסות את ביטנה ההריונית. יש לציין, כי התובעת לא ציינה בפני בית החולים כי היא נמצאת בשלבים מוקדמים של הריון, אולם היא גם לא נשאלה על כך. יומיים לאחר ביצוע הצילומים, שבה התובעת לבית החולים כשהיא סובלת מכאבי בטן וגב ובעקבות כך בוצעו בה מספר בדיקות אשר לא העידו על תקינות ההריון ועוברה. אשר על כן, לאחר שנתברר לתובעת את משמעות ביצוע צילומים ללא כיסוי, היא לקתה בהתקף חרדה וקיבלה את אישור הוועדה לענייני הריון של קופת החולים לבצע הפלה בעקבות המצב החרדתי הקשה בו היא לקתה. לאחר ביצוע ההפלה, כאמור, הוחמר מצבה הנפשי, עובדה שהובילה לאישפוזה במחלקה פסיכיאטרית במשך מספר חודשים.
בית המשפט קיבל את תביעת רשלנות רפואית בלידה דנן כנגד בית החולים וקבע כי ביצוע צילומי רנטגן לאישה בהריון, ללא כיסוי הולם של ביטנה, מהווה סטיה מהסטנדרטים הרפואיים המקובלים שנקבעו על ידי בית החולים בעצמו. עוד נפסק על ידי בית המשפט כי אין כל משמעות לשאלה האם התריעה התובעת בפני בית החולים כי היא נמצאת בהריון או לא, שכן ניתן לראות בבית החולים אחראי לנזקיה בגין רשלנות רפואית בלידה, וכי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מייתרות את הצורך בדיון בשאלה זו.
יתר על כן, בית המשפט פוסק כי הקרינה אליה נחשף העובר במהלך הצילומים הייתה מזערית באופן שאינו יכול לגרום לו לנזק. אולם, יחד עם זאת, הנזק הנפשי שנגרם לתובעת בעקבות הרשלנות בעריכת הצילומים היה נזק מוחשי, אשר נבע מפחדיה וחששותיה הסובייקטיביים שהובילו לכך שהוועדה אישר לה להפיל את עוברה.
לסיום, בכל הנוגע ליסוד הקשר הסיבתי שבין השימוש ברכב לנזקי התובעת (כנדרש בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) נקבע על ידי בית המשפט, באופן חד משמעי, כי נזקיה הסופיים של התובעת היא התוצאה הסופית של תאונת הדרכים, כך שאילו לא הייתה עוברת את התאונה היא לא הייתה נזקקת לטפול רפואי ובהמשך לכך, היו נמנעים ממנה נזקיה.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
