ישנם מספר מקורות עיקריים מכוחם יכול ניזוק שחווה רשלנות רפואית בישראל לתבוע את הרופא הרשלן. כך, לצד אפשרות הניזוק להגיש תביעת פיצויים מכוח עוולת הרשלנות, באפשרותו להגיש תביעה גם מכוח הפרת חובה חקוקה, או אף דוקטרינות נוספות שנקבעו בפסיקה. על סוגיה זו, בכתבה שלפניכם.
הבסיס החוקתי להגשת תביעות רשלנות רפואית בישראל
המקור הראשון הינו עוולת הרשלנות, המעוגנת בפקודת הנזיקין. על מנת שבית המשפט יכיר בתביעתו של תובע המתבסס על עוולה זו, עליו להיווכח כי רשלנותו של הרופא הרשלן הביאה לנזקיו המוכחים של הניזוק. במילים פשוטות, מטופל שלא נותר לו נזק עקב הטיפול הרפואי החורג לעניות דעתו מסטנדרט הזהירות של רופא סביר, או נותר לו נזק רפואי, אך הוא אינו תוצאה של אותה חריגה, יתקשה להוכיח את זכאותו לפיצוי. תביעתו ככל הנראה תידחה על רקע מה שמוכנה בעגה המקצועית – היעדר קשר סיבתי.
טול דוגמא בה מטופל עובר ניתוח כירורגי בבטנו, כאשר במהלך הניתוח הרופא המנתח שוכח איזמל מנתחים חד בחלל ביטנו. אם המנותח יוכיח כי התנהגות הרופא סוטה מהסטנדרטים המקובלים מהרופא הסביר וכי נגרמו לו, למשל, זיהומים פנימיים בעקבות אותה רשלנות רפואית, הרי שככל הנראה בית המשפט יכיר באחריותו של הרופא ויחייבו במתן פיצוי לניזוק.
המקור השני להגשת תביעות רשלנות רפואית בישראל מצוי גם הוא בפקודת הנזיקין והוא נובע מעוולת הפרת החובה החקוקה. טרם דיון בעוולה זו, יש להבין כי כמו עוולת הרשלנות, גם הפרת חובה חקוקה הינה עוולת מסגרת, אשר הגדרתה הרחבה (שימוש המונחים אמורפיים כגון: "סבירות" או "חובה") איפשרה לבית המשפט להכיר במספר רב של מקרים כמקרים החלים מכוחה. כך, ניזוק אשר רוצה להתבסס על עוולה זו, צריך להוכיח לבית המשפט כי הרופא שטיפל בו, הפר איזושהי חובה המוטלת עליו במסגרת חוקי המדינה.
אחת החובות החוקיות העיקריות המשמשות כר להגשת תביעות רשלנות רפואית בישראל, הינה חובת הגילוי המוטלת על כל רופא מכוח חוק זכויות החולה.
על פי חובת הגילוי, על כל רופא להעביר למטופל את כל המידע הנחוץ אודות סוג הטיפול שהוא עומד לעבור, סיכויי הצלחתו, הסיכונים הכרוכים בו ואפשרויות טיפול אחרות, במידה וישנן כאלה. כך, רופא שלא פירט בפני מטופלו את כל האינפורמציה האמורה, מפר, למעשה, חובה חוקית המוטלת עליו ומסתכן בהגשת תביעה כנגדו, המתבססת על עוולת הפרת חובה חקוקה. בית המשפט יקבל תביעה מהסוג הנזכר לעיל, אם נוכח שמסירת מלוא המידע הנחוץ הייתה משנה את התנהגותו של המטופל, כך שלא היה מסכים לעבור את הטיפול הרפואי שבוצע בו בפועל.
העילה המשפטית בראי הלכות בתי המשפט
לצד העוגן החוקי המהווה בסיס עיקרי לניזוקים המגישים תביעות רשלנות רפואית בישראל, קיימות גם הלכות שונות של בתי המשפט, אשר הולידו דוקטרינות משפטיות המאפשרות לתובעים לבסס את דרישתם לפיצוי עליהן.
נראה כי הדוקטרינה המשפטית בה נעשה השימוש הנרחב ביותר על ידי ניזוקים, היא דוקטרינת הפגיעה באוטונומיה של המטופל. הפיתוח המשפטי האמור נולד מחובת הגילוי המנויה בחוק זכויות החולה, כמפורט לעיל. ודוק, חובת הגילוי מקורה מעיקרון ההסכמה מדעת, לפיו יש לבצע טיפול רפואי במטופל רק לאחר שהוא הבין את האינפורמציה שנמסרה לו והסכים לביצועו. כנזכר לעיל, על פי דיני רשלנות רפואית בישראל בכדי לקבל פיצוי על בסיס הפרת חובה זו, יש להראות כי מתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לעצם מתן ההסכמה. דוקטרינת הפגיעה באוטונומיה מתגברת על מכשול זה ומכירה בכוחו של הניזוק לקבל פיצוי גם אם לא הוכיח קשר סיבתי בין הפרת החובה למתן ההסכמה. כלומר, די אם יראה שהטיפול הרפואי ניתן לו בניגוד להסכמתו המושכלת כדי שבית המשפט יכיר בצורך לפצותו.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
קצר ולעניין. לאור המודעות ההולכת וגוברת, בטוחני כי הכתבה תסייע לציבור המטופלים. כתבה קצרה ועניינית.