רשלנות רפואית בלידה | פיגור בהתפתחות

לבית המשפט המחוזי התל אביב – יפו הוגשה תביעת רשלנות רפואית בלידה, על ידי הניזוק ושני הוריו. עובדות הפרשה העולות מכתב התביעה מתארות נזק מוחי שנגרם לתינוק בעקבות סיבוכים שאירעו לו במהלך הלידה ולאחריה. לטענת התובעים, הצוות הרפואי שטיפל בניזוק ובאימו לא יידע את ההורים בנוגע לאפשרות שקיימת בתינוק פגיעה מוחית ואף לא הפנה אותם לביצוע בדיקות לאיבחון מצבו.
לאחר מספר חודשים עלה בליבם של התובעים החשש כי התינוק אינו מתפתח בקצב ההתפתחות של בני גילו. כך, הוא החל ללכת באופן עצמאי בגיל מאוחר ואף יכולת הדיבור שלו התעכבה באופן מדאיג. בעקבות כך הם פנו למרפאה שהופעלה על ידי הרופא הנתבע, לשם בחינת התפתחות הקטין. הרופא בדק את הקטין מספר פעמים והודיע להורים כי הוא מתפתח באופן נורמלי לחלוטין ואף דחה את רצונם להיוועץ עם רופא מומחה לפיגורים התפתחותיים.
בהגיעו של הניזוק לגיל שלוש, פנו הרופאים לרופא אחר, אשר הפנה אותם באופן מיידי למוסד רפואי שם אובחן הילד כסובל מפיגורים משמעותיים בהתפתחות. כחלק מהטיפולים הרפואיים בו, נסעו התובעים לארצות הברית ושהו שם שלוש שנים, במהלכם טופל הניזוק במוסד מיוחד להתפתחות הילד.
על הרקע האמור הוגשה תביעת רשלנות רפואית בלידה על ידי ההורים ובנם, כנגד בית החולים בו נולד והרופא שביצע בו את הבדיקות והאבחנות עד להיותו בן שלוש, כמפורט לעיל. בית החולים והתובעים הגיעו לפשרה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין ועל כן המשך תביעת רשלנות רפואית בלידה דנן נוהלה כנגד הרופא בלבד. עיקר הטענות שהועלו על ידי התובעים נגעו להתרשלותו של הרופא באבחון מצבו של הקטין בשנים בהן טיפל בו, עובדה שמנעה ממנו לקבל את הטיפול ההולם את מצבו. לטענתם, אילו לא הייתה כל רשלנות רפואית מצידו של הרופא, פיגורו של הניזוק היה מאובחן במועד, כך שכיום הוא היה נמצא במצב הרבה יותר טוב מזה שהוא בפועל.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעת התובעים, על אף שקבע כי התנהלותו של הרופא המטפל מהווה רשלנות רפואית. את דחיית תביעתו מנמק בית המשפט בכך שהתובעים לא הוכיחו בפניו כי אילו היה מאובחן מצבו של הניזוק בזמן, היה מצבו כיום טוב יותר. על אף דחיית התביעה, עסק בית המשפט בהערכת נזקיהם של התובעים, זאת למקרה שיוגש ערעור על ידי התובעים ותשונה קביעתו. בהמשך לכך, העריך בית המשפט את גובה הפיצוי שעל התובעים לקבל בסך של כמיליון שקלים, זאת במידה ואכן יתקבל ערעור שיגישו לערכאה העליונה.
התובעים אכן הגישו עירעור לבית המשפט העליון, במסגרתו טענו כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי על אף שמתקיימת רשלנות רפואית בעניינם, הרי שהם אינם זכאים לקבלת פיצוי מהרופא הרשלן.
בית המשפט פורס את ההלכה בנוגע למקרים בהם קיימת עמימות עובדתית ופוסק כי מקרה דנן שייך לסוג המקרים בהם העמימות העובדתית נוגעת למידת הנזק שגרמה ההתרשלות הרפואית. לאחר שהתביעה מוכיחה את כל יסודות העוולה במצבים הללו, בית המשפט רשאי לקבוע פיצויים בהתאם לשיקולים הסתברותיים, אשר יכולים להיות פחותים מסך כל הנזק שנגרם בפועל. בעקבות אימוץ ההלכה האמורה, מחזיר בית המשפט את הדיון לערכאה המבררת, בכדי שתקבע את היקף הנזק והפיצוי שיש לפסוק לתובעים, על פי שיטת האומדן, כמפורט לעיל.
(ע"א 8279/02)