בית המשפט השלום בקרית גת קיבל תביעת רשלנות רפואית ניתוח ברחם לאחר שהעביר את נטל ההוכחה על הנתבעת אשר לא עמדה בו.
בית משפט השלום בקרית גת נתן פסק דין לטובת תובעת, אשר הגישה תביעת רשלנות רפואית ניתוח ברחם. התובעת הופנתה על ידי קופת חולים לאומית לביצוע ניתוח אלקטיבי לכריתת רחם (ניתוח שאינו דחוף ואינו נועד להצלת חייו של המטופל) בבית חולים "מדיקל סנטר", זאת בעקבות ממצא חשוד שהתגלה בשחלתה השמאלית. ימים ספורים לאחר שעברה את הניתוח החלה התובעת לחוש בכאבי גב ומותן ועל כן הועברה לבית חולים "אסף הרופא", לצורך ביצוע בדיקת רנטגן. כל ממצאי הבדיקה העידו על חסימה בשופכן (מן צינורית המצוייה בדרכי השתן, המהווה קשר בין שלפוחית השתן לכליה) ולאור כך ביכר הצוות הרפואי שלא לנתחה, מתוך תקווה שהחסימה האמורה תשוחרר ללא כל התערבות כירורגית.
החל ממועד זה החל מצבה של התובעת להידרדר, כך שהיא סבלה מזיהומים קשים, עד אשר החליט הצוות הרפואי לערוך לה ניתוח לשיחזורו של חיבור השופכן לשלפוחית השתן.
אין כל מחלוקת בין הצדדים להליך תביעת רשלנות רפואית ניתוח ברחם דנן, כי בעקבות האירועים האמורים סובלת כיום התובעת מנכות רפואית בשיעור של שלושים אחוזים, בהתאם לתקנות המוד לביטוח לאומי.
טענתה העיקרית של התובעת הינה כי הניתוח שבוצע בה נעשה תוך רשלנות רפואית, שכן הרופא המנתח פגע בטעות בשופכן, אשר כתוצאה מפגיעה זו היא כיום סובלת מכאבי כליות, גב ומתקשה במתן שתן. על פי חוות הדעת שתמכה בטענותיה האמורות, עולה כי טעותו של הרופא המנתח הייתה בכך שהוא לא הכניס צינורית מיוחדת-מקבעת, אשר מטרתה לגלות את מיקום השופכנים במהלך הניתוח. לו היה נוהג כך, בהתאם לסטנדרנט המצופה מרופא מנתח סביר העורך ניתוחי רחם, היו נמנעים הנזקים מהם סובלת התובעת.
הנתבעים טענו כי לא הייתה כל רשלנות רפואית בניתוח ברחם, היות והרופא המנתח היה מודע למיקומו של השופכן אף ללא החדרת הצינורית המיוחדת. יתר על כן, לדידם לא נגרמה כל פגיעה בשופכן של התובעת ואם נגרם איזה שהוא נזק לשופכן התובעת, הרי שהוא ארע כתוצאה מנסיבות שלא היו תלויות ברופא המנתח ועל כן אין לייחס לו רשלנות רפואית ניתוח ברחם.
בית המשפט קובע, ראשית, כי יש להפוך את נטל הראייה במקרה דנן היות ולתובעת לא הייתה ידיעה אודות הנסיבות שהובילו לנזקיה ובנוסף לא הייתה לה שליטה על הפעולות שבוצעו בה במהלך הניתוח. יתר על כן, הקביעות האמורות, המצטרפות למסקנה כי סביר יותר שהרופא המנתח התרשל בניתוח מאשר שלא הייתה כל התרשלות מצידו, מקימות את הכלל "הדבר מעיד על עצמו", אשר מכוחו הופך בית המשפט את נטל ההוכחה, כאמור.
בית המשפט בוחן את הראיות שהוצגו על ידי הנתבעים וקובע כי הם לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שלא הייתה כל פגיעה מצידו בשופכן. בשל מסקנה זו נקבע כי יש להטיל אחריות על הרופא המנתח בפגיעות הפנימיות שנגרמו לתובעת. לאחר שבית המשפט פוסק כי מתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה האמורה לנזקיה של התובעת, הוא קובע לה פיצוי בסך של כמאה שמונים אלף שקלים.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
