מקרה מן הפסיקה העוסק ברשלנות רפואית חמורה בניתוח.
לעיתים, ניתוח שנראה לכאורה פשוט, מהיר וללא כל סיכון מוביל לנזקים חמורים אצל המנותח. ההיסטוריה מראה כי תביעות רבות של רשלנות רפואית בניתוח נולדו מסיטואציה התחלתית שהייתה, כביכול, נטולת סיכונים.
כך היה גם המקרה של מר פאר, אשר הגיע לבית החולים "העמק" בעפולה בכדי לבצע ניתוח פשוט ואסתטי של הסרת בלוטה מרגלו. לו היה מר פאר מודע להשלכותיו של הניתוח לא היה מבצעו, שכן בליטה זו, מלבד היותה בלתי אסתטית, לא הפריעה לו בתפקודו היום יומי. דע עקא, לאחר הניתוח רגלו גובסה ונוצר בה נמק בעקבות מום מולד שלא היה ידוע לרופאים או לניזוק. בסופו של דבר, נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו של הניזוק.
פורום רשלנות רפואית – אנחנו כאן לרשותכם בכל עת
הניזוק הגיש תביעת רשלנות רפואית בניתוח כנגד בית החולים והרופא המנתח.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של הניזוק בטענה כי אין כל קשר סיבתי בין ניזקו להתנהגות הרופא המנתח ו/או בית החולים. בית משפט קמא הוסיף כי כאשר בוחנים את חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל, יש להבדיל בין התנהגות המהווה רשלנות רפואית בניתוח לבין טעות בשיקול הדעת של הרופא. כך, סיכם בית המשפט המחוזי, אם בנוסף לטעות בשיקול הדעת של הרופא מתרחשת תקלה שלא ניתן לצפותה, הרי שהרופא לא הפר בהכרח את חובת הזהירות שלו כלפי המטופל.
הניזוק ערער על דחיית תביעתו בפני בית המשפט העליון. בית המשפט יוצא מתוך נקודת הנחה כי אם אי גילוי המום ברגלו של הניזוק מהווה מחדל רשלני מצידם של הנתבעים, הרי שיש לקבל את העובדה שמדובר במקרה רשלנות רפואית בניתוח.
כמו בכל תביעת רשלנות רפואית בניתוח, בדיקת התנהגותם של הנתבעים מתחילה מניתוח הרשומות הרפואיות של הניזוק ובחינת התיעוד שנערך אודות הניתוח והבדיקות שקדמו לו. במקרה דנן, הרשומות של בית החולים אודות הבדיקות שקדמו לניתוח – בין היתר אלו שהיו אמורות לגלות את המום המולד ? היו חסרות. בית המשפט העליון ממשיך ובוחן את הראיות ומגלה כי היו סימנים רבים לכך שמשהו איננו כשיר במצבו של הניזוק לאחר הניתוח, אך למרות זאת הנתבעים התעלמו מכל הסימנים ולא ייחסו להם כל חשיבות.
בפסיקתו מסביר בית המשפט את מהותה של חובת הזהירות של הרופא כלפי מטופלו. אמנם, אין להטיל אחריות על הרופאים בשל כל טעות בשיקול דעתם, אך, יחד עם זאת, בידיו של הרופא מצויים הידע והכלים לבצע את כל הבדיקות האפשריות על מנת למנוע סיכונים שעלולים לעלות בעקבות הטיפול. לבסוף, מבלי להכריע בשאלה היכן עובר הגבול מבחינת חובת הזהירות של רופא למטופלו, קובע בית המשפט כי בנסיבות העניין היו צריכים הנתבעים לוודא כי הניזוק אינו סובל מהמום המולד, אשר הביא, לבסוף, לכדי קטיעת רגלו. זאת ועוד. גם אם מדובר במום נדיר מאד, כל עוד הוא מוכר בעולם הרפואה, קמה חובתם של הנתבעים לבדוק, עובר לעריכת הניתוח, האם הוא קיים אצל המטופל.
לסיכום, בית המשפט קובע כי יש לקבל את ערעורו של הניזוק ומחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שימשיך לדון בתביעת רשלנות רפואית בניתוח, לאחר שנקבעה חבותם של הנתבעים, כאמור.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
