הכשרה חברה לביטוח סירבה לשלם את מלוא תגמולי הפוליסה למבוטח שמשאיתו נגנבה. בית המשפט נזף בה על חוסר עריכת דו"ח סוקר וחייבה לשלם לנהג את הסכום כולו, בניכוי דמי השתתפות עצמית.
בעל משאית שמשאיתו נגנבה תבע מהכשרה חברה לביטוח, אצלה ביטח את המשאית, תגמולי ביטוח בסך 57 אלף שקלים, אך החברה שילמה לו רק כ-26 אלף שקלים, מתוכם 24 אלף שקלים עבור המשאית עצמה ועוד 10,000 שקלים עבור הארגז והרמפה של המשאית. בעל המשאית טען, כי על פי הסכומים הנקובים בפוליסה, החברה מחויבת לשלם לו סכום גבוה בהרבה עבור הארגז והרמפה, אך החברה טענה, כי היא מחויבת לכסות רק את עלות המטלטלין הגנובים בפועל, וכי המבוטח לא הצליח להוכיח כי ערכם של הארגז והרמפה עולה על 10,000 שקלים.
כאשר המחלוקת הגיעה לבית משפט השלום בתל אביב, הכריע השופט דניאל הורוביץ לטובת המבוטח, וקבע כי סכומי הביטוח הנקובים בפוליסה מחייבים את חברת הביטוח.
המבוטח לא נדרש לראיות לעלות חלקי המשאית
חברת הביטוח הציגה שלל טענות בבית המשפט כנימוק לכך שלא שילמה למבוטח את מלוא תגמולי הביטוח הנקובים בפוליסה. ראשית, הצביעה החברה על סייג המופיע בפוליסה, שקובע כי סכום הביטוח הנקוב בפוליסה "מהווה את הסכום המרבי לחבותו של המבוטח". שנית, טענה כי המבוטח צריך להוכיח את עלותם בפועל של חלקי המשאית הגנובים, במועד הגניבה, וכי על פי עלות זו ייקבע גובה התשלום. שלישית, ציינה החברה כי לפי האמור בפוליסה, סכומי הביטוח שהמבוטח יהיה זכאי להם בעת קרות אירוע ביטוחי יהיו על פי הערכת סוקר בתיק הביטוח.
לאחר ששמע את טיעוני שני הצדדים, דחה בית המשפט אחת לאחת את טענות חברת הביטוח, והורה להכשרה לשלם את התגמולים בגין גניבת הרכב המבוטח.
כך, על אף הסייג המופיע בפוליסה, קבע השופט הורוביץ, כי אין בתנאי זה כדי להצדיק את התנהלות חברת הביטוח ואת קביעתה השרירותית, כי עלות הארגז והרמפה מגיע ל-5,000 שקלים בלבד עבור כל חלק. עוד הדגיש השופט, כי החברה לא פירטה ולא הוכיחה את התחשיב שעל בסיסו היא קבעה את ערך הארגז והרמפה, וכי "דומה כי הנתבעת מודה כי כלל לא עשתה שימוש בערכים המרביים המצוינים בפוליסת הביטוח".
אשר לנטל הוכחת עלות חלקי המשאית, ציין השופט כי אין בפוליסה שום הוראה המטילה נטל זה על המבוטח ואף קיבל את טענת המבוטח כי ממילא אין באפשרותו להוכיח את עלות הארגז והרמפה של המשאית, אחרי שנגנבו, מאחר שחלקים אלה אינם נמצאים ברשותו. עוד התקבלה טענת המבוטח כי יש לזקוף לחובת החברה את העובדה שבמועד כריתת הסכם הביטוח, לא דרשה מהמבוטח להביא ראיות לעלות חלקי המשאית. "מוצא אני חוסר תום לב בדרישת של הנתבעת – כעת לאחר שכבר אין משאית – כי התובע יספק לה ראיות לשווי הארגז והרמפה", נאמר בפסק הדין.
בעניין דו"ח הסוקר, ציין השופט כי על פי הוראות הפוליסה, "היה על הנתבעת לדאוג לסוקר שיבדוק את ערכם של הארגז והרמפה ולוודא קיומו של דו"ח סוקר בתיק הביטוח". הנתבעת לא מילאה אחר הוראות אלה, קבע השופט, ולא שלחה סוקר שיעריך את שווי חלקי המשאית, ולכן "אין לה להלין אלא על עצמה ויש לחשב את דמי הביטוח על בסיס הנתונים והערכים אשר צוינו בפוליסה".
ניסוח ההסכם פועל לרעת המנסחת
באופן כללי, לא התרשם השופט מהסייג המופיע בפוליסה, לפיו סכום הביטוח הנקוב הוא סכום מרבי בלבד. בפסק הדין צוין, כי כאשר מבוטח מתקשר בהסכם עם חברת ביטוח, נוצרת ציפייה מצדו, כי חברת הביטוח תשלם לו את דמי הביטוח הנקובים בפוליסה, בניכוי דמי השתתפות עצמית, ובכפוף לכך שהמבוטח עמד בתשלומי הפרמיה בגין פוליסת הביטוח.
נוסף על כך, הזכיר השופט את הכלל המשפטי לפיו ניסוח של חוזה עם חברת הביטוח "פועל לרעת המנסח". במקרה זה, חברת הביטוח היא מנסחת ההסכם, ולכן יש לזקוף לחובתה את העובדה שלא ערכה דו"ח סוקר מבעוד מועד לגבי שווי הארגז והרמפה.
נוכח זאת, קיבל השופט את עמדת המבוטח, כי הוא זכאי למלוא סכום הביטוח הנקוב בפוליסה, והורה לחברת הביטוח להוסיף לסכום שכבר שילמה למבוטח את הסכום הנדרש להשלמת מלוא דמי הביטוח, בניכוי דמי השתתפות עצמית על סף 7,600 שקלים, להם מחויב המבוטח מכוח הפוליסה.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
