במהלך ניתוח מחליט הרופא לחרוג ולבצע הליך עליו לא נתן החולה את הסכמתו – האם הרופא חרג מסמכותו או ש"הגדיל ראש"? ואם נגרם למטופל נזק האם הוא זכאי לפיצויים? כל התשובות בכתבה.
רצונו הטוב של הרופא לשפר את מצבו הרפואי של המטופל הוא חלק בלתי נפרד מתפקידו והוא הסיבה לאמון שניתן בו. בעבר זה כל מה שנדרש, הרופא היה דמות סמכותית וקבלת ההחלטות לגבי טיפול רפואי היתה נתונה בידיו, לרוב מבלי הסברים נרחבים למטופל ואף ללא קבלת הסכמה מפורשת לטיפול ממנו. גישה פטרנליסטית זו היתה מקובלת עד לעידן המודרני, אז השתנו הדברים.
עליית חשיבותן של זכויות אדם ורצונו של אדם עם תהליכי ההשכלה והמודרניזציה העלו את חשיבות הבחירה וההחלטה של המטופל לגבי הטיפול הרפואי מולו הוא ניצב, או בקיצור זכות האדם על גופו. ההבנה שמטופל אינו מקרה תיאורטי ורצונו של המטופל חיוני לטיפול נראית היום מובנת מאליה, אך עד לפני מספר עשורים למעשה לא היתה כמעט קיימת.
היום תהליך קבלת ההחלטות הרפואיות אינו רק עניין של נוהל תלוי מצב רפואי, אלא הליך משותף הכולל גם את המטופל, רצונו, אמונותיו ובחירותיו. ההכרה במטופל ומערך רצונותיו כחלק בלתי נפרד מקבלת ההחלטות הרפואיות היא הבסיס המשפטי לחקיקת חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חוק שנועד לעגן את זכויות האדם המבקש, או המקבל, טיפול רפואי תוך שמירה כבודו ופרטיותו. שמירה זו על זכויותיו של החולה למעשה נקבעה כבר קודם לכן בפסיקה.
הסכמה מדעת: זכות של החולה וחובה של הרופא
אחד מהנדבכים החשובים בתחום זה הוא "ההסכמה מדעת" ועליו התבסס הפסיקה עוד קודם לחוק זכויות החולה. פירושו של מושג זה לחיים עצמם הוא שעל כל רופא מוטלת החובה לקבל את הסכמת המטופל, בהנחה שהוא בגיר וכשיר משפטית ואם לא אז לאפוטרופוס החוקי הממונה עליו, לטיפול הרפואי, לאחר שקיבל המטופל את כל המידע הנדרש לגבי הטיפול וחלופות אפשריות לטיפול, תוך פרישת הסיכונים הכרוכים בטיפול, בטיפולים חלופיים ואף בהעדר טיפול וההשלכות של כל חלופה. חשוב להדגיש שזו אינה הסכמה של מה בכך, אלא הסכמה מדעת – כלומר שנעשתה באופן מושכל על בסיס מתן מידע נרחב ומוקדם ככל האפשר.
הפרת עקרון ההסכמה מדעת מהווה את הבסיס ללא מעט תביעות רשלנות רפואית. יותר מזה, לעיתים היא מקימה עילת תביעה מכוח עוולת התקיפה (סעיף 23) לפקודת הנזיקין. בסעיף זה נקבע כי הפעלת כוח מכוון נגד גופו של אדם שלא בהסכמתו מהווה תקיפה. מתן טיפול רפואי יכול להיחשב כהפעלת כוח נגד גופו של אדם אם נעשה ללא הסכמתו של המטופל. כלומר, במידה וניתן טיפול רפואי ללא הסכמת המטופל למעשה נפתח בפני המטופל הפתח להאשים את הרופא המטפל בעבירה פלילית (עבירת התקיפה) ו/או לתבוע אותו בעוולות נזיקיות.
המנתח החליט על פעולה כירורגית נוספת כשהמטופל מורדם על שולחן הניתוחים
נועם רייבי נולד עם פגם מולד בגב ונותח בילדותו. כשבגר והוסיף לסבול מכאבי גב החליט בעקבות התייעצות עם הרופא המטפל, שאף ביצע את הניתוח הראשון, על ניתוח לאיחוי חוליות. כשהיה נועם רייבי על שולחן הניתוחים ועוד לפני שלב איחוי החוליות, עם חשיפת עמוד השדרה, הבחין המנתח, ד"ר קורט וייגל, בצלקת רחבה ועבה שכיסתה את שורשי העצבים היוצאים מעמוד השדרה. הוא הניח שמצב הצלקת הוא הגורם לכאבי הגב של המטופל והחליט במקום להסירה. זאת מבלי שהמטופל, שהיה מורדם באותו שעה, ייתן את הסכמתו להליך. המנתח פגע במעטפת עמוד השדרה, אך פנה לטפל בפגיעה רק לאחר שסיים את סיבת הניתוח המקורי – איחוי העצמות.
לאחר הניתוח החל נועם רייבי להתלונן על אי שליטה בסוגרים ופגיעה בכוח הגברא, בעיות שלא סבל מהן טרום הניתוח. רייבי הגיש תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בעילת רשלנות ותקיפה רפואית נגד הרופא המנתח, בית החולים בו התרחש הניתוח וקופת החולים. התביעה נדחתה ורייבי הגיש ערעור לבית המשפט העליון.
[ראו בנוסף: האם יש להעמיד רופאים לדין פלילי עקב גרימת מוות ברשלנות?]
בית המשפט המחוזי דחה, אך העליון פסק אחרת
זה לא נדיר שבית המשפט העליון הופך את פסיקתו של בית משפט קמא, כלומר מערכאה נמוכה ממנו וכך קרה גם בעניינו של נועם רייבי. בפסק דין זה קובע למעשה בית המשפט העליון כי על הרופא היתה מוטלת החובה לקבל את הסכמת החולה בין מפורש ובין מכללא לפני ביצוע הניתוח ובהתאם לנסיבות העניין.
ובהרחבה – בתביעות רשלנות רפואית המבוססות על מספר עוולות, במקרה זה – רשלנות ותקיפה, בית המשפט בן בכל עוולה לגופה.
בפסק הדין קיבל בית המשפט העליון את תביעתו של רייבי בעוולת תקיפה וקבע שהבסיס לעקרון ההסכמה מדעת נח על בסיס ההנחה שלכל מטופל הזכות לשלוט על עתידו וגורלו. לכן על הרופא לתת למטופל את כל המידע הדרוש לו להחלטה וגם לקבל את הסכמתו המפורשת של המטופל לביצוע הליכים נוספים, כמו הסרת הצלקת במקרה הזה.
בית המשפט התעכב על חובת הגילוי אשר מוטלת על המטפל, כנגזרת של דוקטרינת ההסכמה מדעת ועקרון האוטונומיה של הפרט וגם של חובת הזהירות המוטלת על הרופא. זהו חלק בלתי נפרד מרעיון האוטונומיה של הפרט שהחליף את הגישה הפטרנליסטית המוטעית שעיקרה "הרופא יודע מה טוב בשבילך". חשיבות גיבוש ההחלטה על ידי המטופל היא חיונית והחלטה זו אף פעם אינה רפואית בלבד.
לשאלת הרשלנות, פסק העליון שלא כל טעות רופא היא בהכרח רשלנות והגדרתו ככזו צריכה להיעשות לפי מידת התאמתו להגדרות בפקודת הנזיקין. כמקובל, בחן בית המשפט את הפרקטיקה המקובלת במקרים שכאלה ואם בהתנהלותו סטה הרופא מהפרוטוקול הרפואי המקובל. לאחר בחינת כל הראיות, קבע הרכב השופטים כי במקרה זה סטה הרופא מהנוהל הרפואי המקובל ואף פעל באופן לא זהיר ולכן יש לראות בהתנהלותו רשלנית.
אלא שלא די במציאת הרשלנות, על מנת לזכות בפיצוי על התובע להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. בית המשפט מצא שהתנהלותו הרשלנית של הרופא הגדילה באופן ניכר את הסיכון לנזק נוירולוגי ופגיעה תפקודית, כפי שאכן קרה בפועל. לכן קבע כי התקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק ולכן החזיר את הדיון למחוזי לקביעת גובה הפיצוי.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
