איחור או טיפול לקוי בצהבת

צהבת עלולה להיות סימפטום של מחלת כבד חמורה. איחור בזיהוי צהבת, טיפול לקוי בה והדבקת מטופלים בנגיף האחראי למחלה עשויים להיחשב לרשלנות רפואית.

צהבת מתבטאת בהופעת צבע צהבהב בעיניים ובעור. זו אינה מחלה בפני עצמה, אלא תסמין המעיד על הצטברות של בילירובין בגוף. הבילירובין הינו פיגמנט צהוב הנוצר בעת התהליך הטבעי של פירוק חלבון ההמוגלובין, המצוי בכדוריות הדם האדומות. ייצור יתר של בילירובין או פגיעה ביכולתו של הכבד לפנות בילירובין מהדם ולסלקו מהגוף הם הגורמים לצהבת. כשלים אלה נגרמים לרוב בשל מחלות כבד, וביניהן, דלקת הכבד (הקרויה "הפטיטיס") ופוגעת בתפקודו. כמו כן, אצל תינוקות בני יומם מתקשה הכבד לעתים לעמוד בעומס של סילוק הבילירובין מהגוף, וכך נוצרת "צהבת יילודים".

כשל בזיהוי צהבת אצל מטופל ואבחון שגוי בדבר מקור הצהבת עלול להוביל לטיפול לקוי בבעיה ולגרום לנזקים חמורים אצל המטופל ואף למוות. כמו כן, תועדו מקרים בהם מטופלים הודבקו בבית החולים באחד הנגיפים הגורמים להפטיטיס באמצעות מתן עירוי דם מזוהם בנגיף או בדרכים אחרים.

באילו נסיבות תיווצר עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית בגין טיפול לקוי בצהבת או הפטיטיס?

עירוי דם מזוהם בבית חולים

כאמור, במקרים רבים צהבת היא ביטוי להפטיטיס. מחלה זו נגרמת בשל אחד משלושה סוגי נגיפים: A, B או C. ההידבקות בנגיפים נעשית דרך נוזלי גוף, כמו רוק ודם, ולעתים גם דרך מזון או צואה.

הפטיטיס מסוג A נחשב למחלה זמנית שניתן לטפל בה בקלות יחסית, ואף להתחסן מפניה מראש. גם הפטיטיס מסוג B הוא מחלה שניתן להתחסן מפניה, וקיימות תרופות לטיפול בה. עם זאת, מי שנדבק בנגיף עלול לפתח שחמת כבד כרונית (התפתחות רקמת צלקת במקום הרקמה התפקודית של הכבד). במקרים נדירים, מתפתח כתוצאה מהפטיטיס B כשל חריף בכבד שמוביל תוך זמן קצר, לקריסתו ולמות החולה. הפטיטיס מסוג C, שעדיין לא נמצא חיסון מפניו, יוביל אצל רוב הנדבקים בו להתפתחות מחלת כבד כרונית ולשחמת הכבד..

הידבקות בהפטיטיס, בייחוד מסוג B או C, גם אם אינה מובילה למות החולה או לקריסת הכבד בטווח הקצר, פוגעת משמעותית בתפקודו של החולה ומסכנת את חייו לאורך זמן. אחת הדרכים בהן מטופל עלול להידבק בנגיף ההפטיטיס היא קבלת עירוי דם מזוהם בבית חולים. האם מתן עירוי דם כזה נחשב לרשלנות מצד הצוות והמוסד הרפואי?

מצד אחד, בפסק דין שניתן בשנות ה-90' (ת.א (ת"א) 5213/90), נקבע כי הצוות הרפואי לא התרשל כאשר נתן לאישה שנפגעה בתאונת דרכים עירוי של מנת דם מזוהמת בנגיף הפטיטיס B, בנימוק שמנת הדם נבדקה ונמצאה תקינה, ולא ניתן היה לבדוק בוודאות של 100% שמנת הדם אינה נגועה. מצד שני, מדובר במקרה שהתרחש באמצע שנות ה-80', וכיום, כאשר הבדיקות לאיתור זיהומים במנות דם השתכללו, בהחלט ייתכן כי יהיה מקום להגשת תביעת רשלנות רפואית, אם המטופל הודבק בהפטיטיס באמצעות עירוי דם מזוהם.

הרופא הדביק מטופלים בהפטיטיס C

מקרה מפורסם שנגע להדבקת מטופלים בצהבת בבית חולים ונחשף ב-2003,  אירע בבית החולים סורוקה בבאר שבע. בעקבות חקירה והליך משפטי פלילי הורשע רופא מרדים בבית החולים, בכך שהדביק עשרות ממטופליו בהפטיטיס C. אותו רופא היה חולה בהפטיטיס C וכן מכור לסם הרדמה מסוים אותו נהג להזריק לחוליו. אף שבית המשפט לא הצליח לקבוע כיצד בדיוק הדביק הרופא את מטופליו בהפטיטיס – אם באמצעות שימוש במזרק נגוע בדמו  או בדרך אחרת – נקבע כי הראיות הנסיבתיות מובילות בבירור למסקנה כי המטופלים הודבקו על ידי הרופא.

בהליך הפלילי נגזרו על הרופא בתחילה 12 שנות מאסר ובהמשך עונשו הופחת בשנתיים וחצי. לצד זה, הוגשה נגד הרופא תביעת נזיקין אזרחית על ידי שתיים מהמטופלות שלו, שנדבקו בהפטיטיס C. הרופא לא הגיש כתב הגנה, ובשנת 2009, בית המשפט המחוזי בירושלים פסק לכל אחת מהמטופלות פיצויים בסך 7 מיליון שקלים בגין הנזקים שנגרמו להן (ת.א (י-ם) 3471/09). עם זאת, בהמשך הגיש הרופא כתב הגנה ופסק הדין בוטל, והדיון בתביעה נפתח מחדש.

כך או כך, אין ספק כי בנסיבות בהן מטופל נדבק בהפטיטיס כתוצאה מטיפול רפואי שקיבל או כתוצאה מהדבקה בידי איש צוות רפואי, יש יסוד סביר לראות בכך רשלנות רפואית המצדיקה הגשת תביעה. כמו כן, גם אם ההדבקה עצמה לא תיחשב לרשלנות רפואית, ייתכן כי היא  תיחשב לנזק שנגרם כתוצאה מרשלנות רפואית אחרת.

כך למשל, בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדונה תביעת רשלנות רפואית, שהגיש משפחתו של מטופל מנוח שלקה בהפטיטיס C ובשחמת הכבד, בעקבות עירוי דם מזוהם שניתן לו בבית החולים מאיר (ת.א (ת"א) 347/93). התובעים לא  מחו כנגד העובדה שניתן למטופל עירוי מזוהם, אלא כנגד הנסיבות שהובילו לכך שהזדקק לעירוי. נטען, כי המטופל קיבל את העירוי בעקבות "אולקוס" (דימום בקיבה) שהתפתח אצלו כתוצאה מהתרשלות רופאת קופת חולים שהורתה לו ליטול במקביל שתי תרופות אנטי דלקתיות שיצרו אצלו אולקוס.

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי אכן הרופאה לא פעלה באופן סביר כאשר רשמה למטופל תרופות שעלולות לגרום לאולקוס, בלי לרשום לו תרופות מונעות אולקוס, ולכן יש לראותה גם כאחראית לנזק שנגרם למטופל כתוצאה מעירוי הדם שנזקק לו. נקבע כי בתקופה שבה המטופל קיבל את עירוי הדם לא ניתן היה לוודא שמנת הדם אינה נגועה בהפטיטיס, ולכן היה על הרופאה לקחת בחשבון הן את האפשרות שייגרם למטופל אולקוס והן את האפשרות שבעקבות האולקוס יקבל עירוי דם מזוהם בהפטיטיס.

רשלנות רפואית: גם באבחון וגם בטיפול

לא רק הידבקות בצהבת או בהפטיטיס עשויה להוות בסיס להגשת תביעת רשלנות רפואית. כשל באבחון צהבת, כולל צהבת ילודים וצהבת מסוג A, עלול למנוע טיפול ראוי מהחולה ולהביא לפגיעה בו, לעתים פגיעה אנושה. כך גם טיפול תרופתי לא נכון בצהבת או במחלה שגורמת לצהבת אצל מטופל עלולים לדרדר את מצבו של החולה או למנוע את ריפויו.

הוכחת קיומה של רשלנות רפואית היא עניין מורכב, שמצריך הבנה משפטית מעמיקה והסתייעות בחוות דעת רפואיות שיעידו על כך שהמטופל אכן קיבל טיפול רשלני ושיש קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין הטיפול עצמו. לכן, אם אתם שוקלים הגשת תביעת רשלנות רפואית הנוגעת להידבקות או טיפול רשלני בצהבת או הפטיטיס, מומלץ בחום להתייעץ על כך בהקדם עם עו"ד מומחה ברשלנות רפואית, שיוכל לסייע לכם להבין אם אכן יש מקום להגשת תביעה.