אבחון מאוחר בכולסטאטומה הוביל לשיתוק בפנים

בתביעה שהוגשה לבית המשפט השלום נטען כי אבחון מאוחר בכולסטאטומה הותיר את התובעת משותקת בפניה, בית המשפט נדרש לבחון אם התקיימה התרשלות רפואית.

דלקת האוזן התיכונה היא מצב רפואי נפוץ שמקורו בהצטברות של נוזלים ברווח הקיים בין האוזן התיכונה לעור התוף. הצטברות זו של נוזלים מהווה מצע אידיאלי לחיידקים ואלה עשויים לגרום לדלקת. דלקת אוזניים חריפה תופיע בפתאומיות ותמשך כשבועיים, דלקת אוזניים כרונית היא דלקת הנמשכת לאורך זמן ארוך יותר או חוזרת בתכיפות. לעיתים מביאה דלקת אוזניים כרונית של האוזן התיכונה עשויה לצמיחה של רקמת עור קשקשית, מעין ציסטה, מתעלת השמע דרך נקב בעור התוף לתוך חלל האוזן התיכונה, מצב זה מכונה כולסטאטומה.

הרקמה הזרה הזו לרוב מתחילה לגדול והיא נוטה להזדהם. ככל שהיא גדלה היא עשויה ללחוץ ולהתפשט בסביבותיה ואף לפגוע בעצמות באזור ובהן עצמות השמע. ללא אבחון וטיפול עלולים התסמינים להתרחב לירידת שמיעה, סחרחורות, ובמקרים נדירים גם לפגיעה בעצב הפנים ואפילו לדלקת קרום המוח.

פסק דין שניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה עוסק בתביעת רשלנות רפואית וממחיש את העילות בגינן טיפול בכולסטאטומה עלול להקים עילה לפיצוי למטופל שניזוק.

כל התסמינים הופיעו אך חשד הרופאים לא התעורר

מכתב התביעה עולה כי כבר מגיל 4, כלומר משנת 1985, סבלה התובעת מבעיות חוזרות ונשנות באוזנה הימנית. במשך תשע שנים היא טופלה במרפאות של קופת החולים כללית במסגרת הקהילה ומרפאת אף אוזן וגרון בבית החולים קפלן, כולן בבעלות הקופה, היא הנתבעת. לאורך השנים הללו היא אובחנה בנוזלים באוזן, נקב בעור התוף ופעמים רבות גם בדלקות של האוזן התיכונה. לאחר 13 שנים ובעקבות בדיקה כירורגית שנעשתה בהרדמה היא אובחנה כסובלת מכולסטאטומה, לאחריה נותחה בשנית הפעם להוצאת הכולסטאטומה. במהלך הניתוח התברר שתי עצמות מעצמות השמע ניזוקו קשות וכי הכלוסטאטומה נדבקה לעצב הפנים והניסיונות לסלקה הותירו את התובעת עם שיתוק חלקי של עצב הפנים.

מרבית טענות התובעת עיקרן התרשלות הצוות בהעלאת האפשרות האבחנתית של כולסטאטומה לאורך תשע שנות הטיפול בה למרות שהתסמינים, לפחות לפי הסטנדרט הרפואי, היו צריכים להביא את הצוות לבחון את האפשרות. לטענתה דלקות חוזרות באוזן התיכונה, הפרשות בעלות ריח רע במיוחד וירידה בשמיעה הם תסמינים לגביהם הפרוטוקול הרפואי ברור – יש לשלול כולסטאטומה. האבחון המאוחר, אשר לטענת התובעת יכול היה להימנע בקלות באמצעות פניה לבדיקת CT פשוטה, אפשר את התפשטות הכולסטאטומה באזור עצמות השמע ולעבר עצב הפנים ובכך נגרם נזק כבד לתובעת.

עוד טענה התביעה כי בעת ביצוע הניתוח התרשל הצוות הרפואי שלא עשה שימוש במכשיר לניטור חשמלי שהיה מונע פגיעה בעצב ושבחר בכפית כדי לגרד את הכולסטאטומה מעצב הפנים במקום לבחור במקדחת יהלום מיוחדת שהייתה מצמצמת את פוטנציאל הנזק באזור העצב. לטענת התובעת הנזק שנגרם לה אינו רק פיזי כי אם גם נפשי משום שהעיוות בפניה מקשה עליה גם בתחום החברתי, הרומנטי והתעסוקתי. הנתבעת לעומת זאת שללה כל התרשלות בפעולתו של הצוות הרפואי וטענה לעניין האיחור באבחון כי לא היתה שום סיבה להפנות את התובעת לבדיקת CT משום שלא היו לה את התסמינים המתאימים ולעניין בחירת הציוד בניתוח טענה כי זה נתון לשיקול דעת הצוות וכי הם הפגינו שיקול דעת סביר.

האבחון המאוחר היה בגדר רשלנות רפואית

מתוך חוות דעת ועדויות המומחים הגיע בית המשפט למסקנה חד משמעית כי במקרים של כולסטאטומה יש חשיבות גדולה לאבחון מוקדם בעיקר משום שמטבעה היא מפתחת וגדלה וכמוה גדל גם פוטנציאל הנזק וטווח הפגיעה. הופעת תסמינים, כמו: דלקת אוזניים חוזרת באוזן התיכונה, הפרשה בעלת ריח מבאיש וליקוי שמיעה הולכתי הם סימפטומים שהיו צריכים להוביל את הצוות הרפואי לשקול קיומה של כולסטאטומה לנוכח חשיבות האבחון המוקדם.

בית המשפט קיבל את טענת התובעת בתמיכת העדויות של רישום המעקב הרפואי וקבע כי לאור התסמינים עליהם התלוננה התובעת היה על הרופאים לאורך תקופת המעקב לשלול או לאבחן כולסטאטומה באמצעות בדיקת CT. ודוק, העובדה שבמשך תשע שנים ולמרות התסמינים הברורים, אשר לפי הפרוטוקול הרפואי הצריכו הפניה לבדיקת CT, לא נשלחה התובעת לבדיקת CT היא בגדר רשלנות רפואית באבחון, שלא רק שגרמה לנזקיה אלא אף החמירה אותם.

בית המשפט קיבל את טענתה של התובעת לגבי אי שימוש במכשיר ניטור חשמלי (סטימולטור) במהלך הניתוח, למרות שזה היה זמין בבית החולים בזמן הניתוח. לעניין השימוש בכפית במקום מקדחת יהלום, השופטת קיבלה את טענת הנתבעת כי שיקול הדעת של הצוות המנתח שהובל לבחירה בכפית ככלי ניתוח עמד בפרוטוקול הרפואי הסביר ולא היתה בכך התרשלות נכון לשנה בה בוצע הניתוח ובהתאם לידע הרפואי באותה תקופה.

בית המשפט שוכנע כי לו הכולסטאטומה היתה מאובחנת קודם לכן ניתן היה לבצע ניתוח שמרני יותר וברמת סיכון נמוכה יותר ובכך היתה עשויה להימנע הפגיעה בעצב. עוד מצא בית המשפט קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית לבין נזקיה הפיסיים והנפשיים של התובעת ועל רקע זה העמיד את הפיצוי שפסק לזכותה על סך של מיליון ומאתיים אלף שקלים.

[תא (השלום פ"ת) 11471-11-09 חן וולף נ' שירותי בריאות כללית]