חשד של בני משפחת המנוחה הביא לגילוי כי הגוש בשד ממנו סבלה האם המנוחה כבר נמצא בבדיקת ממוגרפיה שנערכה שנה לפני האבחון, הם תבעו בנזיקין אך פספסו את מרוץ ההתיישנות.
היכולת לבדוק את איברי הגוף הפנימיים בצורה לא פולשנית לצורך אבחון נקראת דימות, או בלועזית – רדיולוגיה. זהו תחום שהולך ומשתכלל מיום ליום ואם בעבר כלל בעיקר את הרנטגן, עם השנים נוספו גם בדיקות כמו: האולטרסאונד, CT, MRI וה-PET. חשיבות התחום רבה – הוא מאפשר לרופאים לקבל מבט מבפנים ולאבחן מחלות, פגיעות או מצבים, מבלי לנתח את המטופל. היום קיים תת תחום ברדיולוגיה שנקרא אנגיוגרפיה, בה משתמשים באמצעי הדימות לאבחון ולטיפול, למשל במקרה של פעולות בכלי דם, בדרכי המרה והשתן, לשם צנתור ואף ביופסיות.
ההפניה לביצוע דימות נעשית על ידי הרופא המטפל בניסיון לאבחן או לשלול בעיה רפואית. את הבדיקה לרוב יבצע טכנאי ואחרי הבדיקה מגיע תורו של הרדיולוג, זהו רופא שהתמחה בתחום הדימות. תפקידו להוציא את כל המידע שמתקבל מהתמונות בצורה המלאה והמדויקת ביותר שניתן כך שהרופא המטפל יוכל לשלול אבחנה או לחלופין לקבוע אבחנה ולהתחיל בטיפול אם יש צורך. לפענוח של הרדיולוג השלכות עצומות לגבי האבחון והטיפול ולכן נחוצים דיוק ומקצועיות מקסימליים, בעיקר משום שההסתמכות עליהם ככלי אבחון הולכת וגדלה מיום ליום.
רשלנות רפואית ברדיולוגיה? עלולה להתגלות כקריטית
גם בתחום הרדיולוגיה, היינו בפענוח תוצאות הדימות, עשויים להיות מקרים של רשלנות רפואית, אם בפענוח ואם בתקלות במהלך הבדיקה עצמה, או בהפניה מאוחרת מדי לבדיקה. מכיוון שבמקרים רבים אבחון מוקדם יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות, לכל כשל בפענוח עשויות להיות השלכות מהותיות על המטופל. טעות באבחון עלולה להוביל לכשל באבחון ולהעדר טיפול או לטיפול שגוי. עיכוב בטיפול רפואי עקב אבחון שגוי משמעו אי טיפול בזמן שעלול בהחלט להביא להידרדרות במצב ולעיתים, למשל במקרים של גידול סרטני, אף לפספס את נקודת האל-חזור ממנה כבר הסיכויים להחלמה הולכים וקטנים.
למעשה ישנם לא מעט מקרים בהם יכולה רשלנות רפואית בדימות לבוא לידי ביטוי, להלן רשימה חלקית:
- אי הפניה בזמן לביצוע בדיקת דימות
- פענוח שגוי של הממצאים שמוביל לטיפול שגוי או העדר טיפול
- אי ניהול מעקב אחר ביצוע הבדיקה ואחר ממצאיה
- אי מתן טיפול רפואי הולם לאחר קבלת התוצאות ובהתאם להן
- קבלת תוצאות הבדיקה כ"סוף פסוק" – לתלונות המטופל יש חשיבות גדולה ולכן שלילת אבחנה בבדיקת דימות לא צריכה להפסיק את הניסיונות לאבחן
משקלן העצום של בדיקות הדימות בעיקר בתחום האבחון מעצים את חשיבות המקצועיות והדיוק הנדרשים בתחום. למעשה רדיולוגים מחויבים לעבור גם תתי התמחויות ונמצאים בהכשרה בלתי פוסקת. עם זאת, מקרים של רשלנות רפואית מתרחשים גם בתחום הזה.
פענוח שגוי של ממוגרפיה שנתגלה רק בדיעבד
בספטמבר 1999 חשה נעמי אלמוג, אם לחמישה בכאב בשד השמאלי שבמישוש הרגיש לה כמו גוש. אחרי ממוגרפיה וביופסיה התגלה שאכן מדובר בגוש ממאיר. באוקטובר היא נותחה להסרת הגידול וביום למחרת הניתוח שוחררה לביתה. המשך הטיפול לאחר הניתוח כלל כימותרפיה והקרנות בבית החולים במסגרת קופת החולים. הטיפול הביא להטבה במצבה ולנסיגת המחלה. כשנה וחצי לאחר מכן התפרצה המחלה בשנית ואחר מאבק של כשנה וחצי במחלה, נפטרה הגב' אלמוג בסוף דצמבר 2003.
אחרי מותה הטראגי, נתעורר חשדם של בני המשפחה שייתכן ואירעה התרשלות בשל שינוי בהרכב תרופות הכימותרפיה שקיבלה האם. בירור שערכו לא גרר שום תוצאות, אבל תחושת הבטן שליוותה אותם לא נתנה להם מנוח והם פנו לעורך דין לבירור העניין. כדי לא להחמיץ את מרוץ ההתיישנות הם הגישו תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי כנגד קופת החולים ובית החולים בגין חשד, אך ללא ביסוס ראייתי על בסיס הלכת "גיא-ליפל" (ע"א 901/07).
מהמסמכים שאסף עורך הדין עלה כי כשנה לפני שאובחנה נעמי ז"ל בסרטן השד, היא נשלחה לבדיקת ממוגרפיה בנובמבר 1998. ממוגרפיה זו פוענחה כתקינה אולם בפיענוח ממוגרפיה שנעשתה בספטמבר 1999, פחות משנה אחרי ובה כאמור נתגלה הגידול, נכתב כי הגידול היה קיים שנה לפני ואף גדל במעט. על בסיס מידע חדש זה החליטו בני המשפחה לתבוע את המכון הרפואי בו בוצעה הממוגרפיה הראשונה ונגד הרופא שפענח את תוצאות ההדמיה, בגין רשלנות.
כאמור התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי למרות שלא היו לבני המשפחה תימוכין לביסוס רשלנות אלא רק על פי חשד, או "תחושת בטן", וזאת כדי לא להחמיץ את מועד ההתיישנות. בית המשפט דחה את התביעה על הסף בהיעדר עילה וטען כי פרשנותם להלכה מרחיקה לכת, שהרי יש צורך לפחות לבסס את החשד לרשלנות ולא די בתחושת בטן. התובעים ערערו והדיון בערעור הגיע לפתחו של בית המשפט העליון.
בית המשפט הכיר ברשלנות הרפואית, אך גם בסעיף ההתיישנות
בית המשפט העליון לא מצא את תביעת יורשיה הגב' אלמוג אבסורדית כלל וכלל. הוא אף מצא את הטענה כי לו היתה המחלה מתגלה בזמן ייתכן שלא היתה מגיעה למצב בו נזקקה לטיפול וסיוע מוצדקת. אלא שבית המשפט דחה את הערעור מטעמי התיישנות.
בשורה התחתונה קובע בית המשפט כי כבר בשנת 1999 עם קבלת תוצאות הממוגרפיה ידעה המנוחה כי הממצא אותר כבר שנה לפני כן, כלומר בבדיקת הממוגרפיה מנובמבר 1998. הפענוח והתצלומים נמסרו לה כבר אז והעובדה שהם נמצאו בבית החולים מעידה כי המנוחה העבירה אותם לבית החולים. לכן מרוץ ההתיישנות מתחיל למעשה כבר ב-1999 ומכאן שהסתיים עוד לפני תביעת הנזיקין של יורשיה.
המסקנה שיש להסיק מהדברים האמורים היא מידת החשיבות שיש לבדיקות הדימות לאבחון ראשוני ועד כמה קריטית יכולה להיות טעות באבחון רדיולוגי. לכן, בכל מקרה של חשד באבחון מומלץ לפנות לייעוץ משפטי וכמובן לשמור על תיעוד של בדיקות הדימות, גם כאשר לכאורה לא נמצאו ממצאים.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
