יולדת נדבקה בזיהום ולעובר נגרם נזק מוחי

הפגיעה המוחית התגלתה רק ארבעה חודשים לאחר הלידה ובית החולים ניסה בשל כך לשלול את הקשר הסיבתי בין הזיהום בו נדבקה היולדת בבית החולים ובין הנזק לתינוק, בית המשפט ראה את הדברים אחרת.

כאשר מטופל מגיע אל בית החולים הוא באופן טבעי מניח כי הטיפול שהוא עתיד לקבל אמור לפתור את המצב הרפואי עמו הוא מתמודד או להיטיב עמו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בלידה בבית יולדות, ההנחה הבסיסית של כל מי שנכנסת בשערי המקום היא שזהו המקום האופטימלי ללידה עבור היולדת והתינוק. לכן מקרים של זיהומים נרכשים בבית החולים, בהם עלולים להידבק מטופלים בזמן שהותם בבית החולים, תופסים אותנו לא מוכנים.

זיהומים אלה, שעשויים להיגרם על ידי וירוסים, חיידקים, פטריות או טפילים, מסוכנים ולא פעם מהווים חלק משמעותי מסיבוכים באשפוז. לכן מערכת הבריאות פועלת נמרצות לצמצם את התופעה, לשפר תשתיות אשפוז ולהעלאת המודעות בציבור כדי למנוע עד כמה שניתן היתכנות של הידבקות בזיהום בבית החולים. עם זאת זיהומים בבתי חולים קיימים ולא פעם תוצאותיהם טרגיות.

יולדת נדבקה בדלקת מי שפיר וליילוד נגרם נזק מוחי

כתב תביעת רשלנות רפואית בלידה הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי קטין ושני הוריו נגד עיריית תל אביב ומדינת ישראל, שבבעלותן היה בית היולדת "הקריה" בתל אביב. מתיאור העובדות עולה כי האם, בעת שהיתה בשבוע ה-34 להריונה, הגיעה לבית החולים כשהיא סובלת מדימום ואובחנה משליית פתח מרכזית, מצב שבו השליה מכסה את הפתח דרכו עובר העובר בלידה נרתיקית ולכן מחייבת ניתוח קיסרי בסופו של דבר. היא טופלה באמצעות מתן עירויי דם וניתנו לה תרופות להפסקת התכווצויות הרחם כדי לנסות לעכב לידה עד כמה שניתן, במקביל ניתנו לה תרופות המזרזות את הבשלת הריאות בעובר והיולדת נשארה בבית החולים לשמירת היריון.

בשבוע שלאחר מכן, בעת אשפוזה של היולדת כהן, הופיע דמם חזק, לאחריו גם חום והפרשות נרתיקיות מוגלתיות. לאחר שגם העובר החל לגלות סימני מצוקה, הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי. התינוק נולד ובבדיקת האפגר שנעשתה לאחר הלידה נמצא תקין. לאחר חודשים ספורים הבינו ההורים כי לבנם נזק מוחי. בדיעבד התברר כי במהלך האשפוז טרום הלידה נדבקה היולדת בדלקת מי שפיר והיא זו גרמה לנזקים הבלתי הפיכים בעובר. לו היתה הדלקת מאובחנת מספר ימים קודם ללידת הקיסרי הדחופה, תהליך פשוט הואיל וממילא היתה היולדת מאושפזת, היה ניתן לחלץ את העובר קודם לכן ולמנוע את נזקיו.

בית המשפט המחוזי פסק שאין עוררין שהיולדת נדבקה בעת אישפוזה במחלקת היולדות של בית החולים. לו היו נערכות לה בדיקות מתאימות במועד, ניתן היה לאבחן את הדלקת כמה ימים לפני שנערכה הלידה בפועל ולכן דחיית הניתוח הקיסרי היא מקרה מובהק של רשלנות רפואית. דלקת מי השפיר הביאה לפגיעה באספקת החמצן לעובר שבתורה גרמה לפגיעה מוחית בעובר ממנה סובל הקטין. יש להניח כי בהינתן טיפול הולם של הצוות הרפואי במועד היו הנזקים נמנעים. בית המשפט מצא את שתי הנתבעות אחראיות לפצות את התובעים על נזקיהם.

טענת המערערות: גילוי הפגיעה המוחית בגיל 4 חודשים שולל רשלנות בלידה

הנתבעות בחרו לערער על פסק דינו של בית המשפט ולכן הגישו ערעור לבית המשפט העליון. בערעור עלו שתי טענת עיקריות: האחת, שלאור תוצאות מבחן האפגר שעבר הקטין מיד לאחר לידתו ועמדו על 9-10 ניתן ללמוד כי מצבו היה שפיר. השנייה, שגילוי הפיגור השכלי רק בגיל 4 חודשים שולל קשר בין מצבו ובין פגיעה שנפגע, אם נפגע, בלידתו. טענה זו נועדו לבטל את הקשר הסיבתי בין הנזק לרשלנות. זאת משום שתביעת רשלנות מחייבת הוכחת שלושה תנאים: הוכחת רשלנות, הוכחת נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. שלילת קשר בין הדברים שומטת את הקרקע מטענת רשלנות.

בית המשפט דחה את הטענה הראשונה לאור ראיות שהובאו בפניו בהן מפי מומחים רפואיים שהעידו כי ציון אפגר גבוה אינו יכול לשלול פגיעה מוחית בעובר, אלא רק כאלה הקשורים למערכת המוטורית. הבדיקה בודקת רק 5 נתונים: נשימה, צבע, דופק, תגובה לגירוי וכוח שרירים ולכן היא מדד חשוב אך מוגבלת באבחון משום שתתכן פגיעה מוחית שלא תשפיע על נתונים אלה. לגבי הטענה השנייה נבחנה על ידי בית המשפט בהתאם לעדויות ששמע לפיהן בהחלט ייתכן מצב שבארבעת החודשים הראשונים לחיי התינוק הורים לא ישימו לב לסימני פיגור ולא ידווחו על מצב יוצא דופן בטיפת חלב. למעשה תימוכין לעמדה זו מצא בית המשפט בעובדה שאחות מקצועית, ששימשה כשמרטפית אצל ההורים, היא זו שהפנתה את ההורים לבית החולים כדי לשלול בעיות מוחיות בבנם.

עוד טענו הנתבעות כי יש לחשב את גובה הפיצוי מחדש ולחשבו בהתאם לעלות הטיפול בקטין במוסד ולא בבית אביו, שהללו יקרות משמעותית. אולם בית המשפט פסק כי לטובתו של הקטין ראוי שיתגורר בבית אביו, שמטפל בו מאז גירושי ההורים במסירות אין קץ כדברי בית המשפט. ודוק, בית המשפט העליון החליט של להתערב בהחלטת בית משפט קמא והותיר על כנו את פסק הדין של המחוזי. שם נקבע כי על הנתבעות להעביר לתובעים סכום חד פעמי בעבור הפסדי כושר ההשתכרות ולהעביר את שאר הפיצוי, בגין הוצאות שוטפות ועזרת הזולת, בתשלומים עתיים בעתיד.

[ע"א 4641/94 רן כהן, קטין נ' עיריית תל-אביב-יפו, נ(1) 422 (1996)]