רשלנות רפואית עשויה להיגרם גם במסגרת ניתוח וגם במעשים שקדמו לניתוח כגון אי הסברת סיכוניו. לייעוץ משפטי כנסו לאתר.
כאשר היה מר אפרתי כבן שמונה עשר שנים הוא סבל מבעיות נשימה חמורות ועל כן פנה לבית חולים "כרמל" בחיפה, על מנת לטפל בקשיים אלו. הצוות הרפואי של בית החולים החליט כי על מר אפרתי לעבור ניתוח אף ותיקון חלקי של מחיצתו (הרופאים סברו כי יש להשאיר חלק מהמחיצה העקומה באפו של המנותח כדי למנוע נזק לתמיכות האף). הניתוח הביא לכך שאפו של אפרתי נותר א-סימטרי ובנוסף הוא המשיך לסבול מקשיי נשימה, על אף התיקון שבוצע באפו. אשר על כן, פנה המנותח פעם נוספת לבית החולים, אשר ביצע לו ניתוח נוסף, במהלכו העדיפו הרופאים המנתחים להתמקד בתיקון קשיי הנשימה על פני תיקון הכשלים האסטתיים שנוצרו באפו בעקבות הניתוח הראשון.
דע עקא, אף הניתוח השני כשל ומר אפרתי נותר עם בעיות הנשימה וחוסר האסטתיקה באפו.
על הרקע האמור הוגשה תביעת רשלנות רפואית של בית חולים כרמל, במסגרתה טען התובע כי הצוות הרפואי לא הסביר לו, עובר לעריכת הניתוח הראשון, את הסיכונים והנזקים שעשויים להיגרם לאפו בעקבות הניתוח. כמו כן, טען התובע כי הניתוחים נכשלו בעקבות רשלנות רפואית של בית חולים כרמל והצוות הרפואי המועסק על ידו ובנוסף כי היה עליהם לבצע בו ניתוח נוסף, אשר היה משפר את מצבו.
בית החולים שולל את כל טענותיו של התובע וטוען כי לא ניתן לראות בהתנהגותו רשלנות רפואית של בית חולים משום שתוצאות הניתוח שעבר המנותח אינן חורגות מרמת הסבירות וניתן היה לצפות אותן עובר לעריכתו. בנוסף, טענת הסף של בית החולים הינה כי עילת תביעתו של התובע התיישנה היות והניתוח הראשון בוצע בשנת 1990 ואילו התביעה הוגשה ב-1998 ועל כן יש לדחות אותה מבלי לדון בה לגופה.
לעניין טענת ההתיישנות קובע בית משפט השלום בחיפה כי התובע היה בטיפול רפואי מתמשך אצל בית החולים הנתבע, כאשר רק בסופו של ההליך התגבשו נזקיו. בנוסף, התובע יכול היה להבחין אם מצבו השתפר רק לאחר הניתוח השני ובשל כך רק אז נולדה לו עילת התביעה. אשר על כן, על בסיס הנימוקים המפורטים לעיל, דוחה בית המשפט את טענת ההתיישנות.
זאת ועוד, בית המשפט קובע כי על פי הראיות שנפרסו בפניו יש לקבל את טענת התובע, לפיה לא הוסבר לו בואפן נרחב מה הם הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוחים והמשמעות של אי מתן ההסברים הינה כי לא נתקבלה הסכמה מושכלת מצידו של התובע, לעריכת הניתוחים. יתר על כן, רשלנות רפואית של בית חולים כרמל ניתן למצוא לא רק בהפרת עיקרון ההסכמה מדעת, כאמור, אלא גם בהימנעות מביצוע ניתוח שלישי בתובע. ודוק, הפרקטיקה הרפואית המקובלת במועד עריכת הניתוח הייתה כי ניתן היה למצוא פיתרון לקשיי הנשימה של התובע, אילו היה הצוות הרפואי מבצע כריתה של קונכיית האף. הצוות הרפואי נמנע מביצוע הניתוח האמור ועל כן יש לראות במחדל זה רשלנות רפואית של בית חולים דנן.
לאור כל האמור לעיל, פוסק בית המשפט כי על בית החולים לפצות את התובע בסך של כמאה אלף שקלים.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
