בית המשפט המחוזי בחיפה קבע שבית החולים וולפסון התרשל בכל הקשור לאבחון התקף לב בו לקה בחור בן 23.
התקפי לב מתרחשים בדרך כלל בקרב בני 50 ומעלה, והשכיחות שלהם אף עולה באופן הדרגתי ככל שהגיל עולה. האפשרות להיווצרות התקף לב בקרב צעירים אמנם קיימת, אולם השכיחות שלהם הינה נמוכה. רק כ-2% מכלל כל התקפי הלב מתרחשים אצל גברים שגילם הינו מתחת לגיל 40. יחד עם זאת, גם כש-"חוטפים" התקף לב בגיל צעיר, חשוב כמובן לאבחן אותו היטב ובהקדם האפשרי, על מנת להבטיח את החלמתו של המטופל ושיקומו. [ראו בהרחבה: אבחון או טיפול שגוי עקב התקפי לב].
למרבה הצער, לא זו הייתה מנת חלקו של צעיר בן 23 שבמאי 2007 חש כאבים בחזה שלו, בצירוף הקרנה לידו השמאלית. הצעיר פנה לבית החולים וולפסון, שם אובחן כמי שסובל מדלקת שריר הלב, טופל בהתאם, ושוחרר עם המלצות לעשות דיאטה לירידה במשקל, ליטול תרופות, והמשך מעקב בקופת החולים שלו (מכבי).
כעבור 8 חודשים, בפברואר 2008, שוב חש הצעיר בכאבים בחזה שלו עם הקרנה ליד שמאל, וחזר לבית החולים וולפסון, שם אובחן, טופל, ושוחרר באופן דומה לאשפוזו הקודם.
כעבור חודש אושפז הצעיר בבית החולים אסותא, שם בוצע בו צנתור שקבע שהוא סובל ממחלת לב כלילית, ובהתאם לכך הומלץ לו לבצע ניתוח מעקפים. כעבור יומיים עבר הצעיר ניתוח מעקפים, במהלכו התגלה שהוא גם עבר התקף לב בשלב כלשהו.
לאחר ביצוע ניתוח המעקפים, פיתח הצעיר תסמונת דרסלר, שהינה תסמונת של דלקת בקרום הלב. לצורך הטיפול בתסמונת זו, קיבל הצעיר סטרואידים, שגרמו בדיעבד להופעת נמק בירך שלו ולעליית משקלו ל-132 ק"ג.
הצעיר הגיש תביעת רשלנות רפואית כנגד בית החולים וולפסון (ולמעשה, כנגד המדינה שהינה בעליו), קופ"ח מכבי, ובית החולים אסותא, בטענה שהם התרשלו יחדיו בכל הקשור לאבחון התקף הלב בו לקה, ועריכת אבחנה מבדלת ששוללת התקף לב/מחלה כלילית. הנתבעים התגוננו בטענה שאבחנה שגויה כשלעצמה עדיין איננה מהווה רשלנות, כי אם רק טעות בלתי סבירה לגבי אבחון המחלה, וכי נוכח גילו הצעיר, לא היה מקום לערוך לו אבחנה מבדלת ששוללת התקף לב/מחלה כלילית.
לאחר הגשת התביעה, מכבי ואסותא הגיעו עם התובע להסכם פשרה לפיו הם ישלמו לו פיצויים בסך של 200,000 ₪, וכתוצאה מכך נותר לבית המשפט לדון בתביעתו כנגד וולפסון.
וולפסון התרשל לגבי ביצוע אבחנה מבדלת
בית המשפט קבע שלפי הפסיקה, כל רופא שעורך אבחון למטופל מחוייב לתת את דעתו לגבי כל האבחנות האפשריות לגביו, וזאת גם כאשר אחת מהן עוסקת במחלה נדירה או פחות שכיחה.
אולם, בית החולים וולפסון התרשל בכך שלא ביצע אבחנה מבדלת לגבי התובע אשר שוללת התקף לב/מחלה כלילית באמצעות צנתור אבחנתי ובדיקת CT, וזאת כאמור בחוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט.
חוות דעת זו גם קבעה שממצאי הבדיקות שנערכו לתובע כבר באשפוז הראשון, וכן באשפוז השני, אשר כללו גם בדיקות מעבדה, א.ק.ג, ואקו לב, וסוג הכאבים שמהם סבל, תמכו באופן מובהק באבחנה של התקף לב חריף, בשעה שהם לא תמכו בדלקת קרום הלב, דבר שחייב את בית החולים לערוך אבחנה מבדלת לצורך שלילת התקף לב/מחלה כלילית.
המומחה מטעם בית המשפט עמד על כך שמחובתו של בית החולים היה לערוך לתובע אבחנה מבדלת שכזו למרות גילו צעיר, וזאת נוכח גורמי הסיכון הכלכליים שלו, שכללו עישון כבד, עודף משקל, כבד שומני ושומנים בדם.
בנוסף, נקבע שבית החולים גם התרשל בכך שלא ערך לתובע צנתור תוך 90 דקות מהגעתו לחדר המיון, הליך שיכול היה למנוע את הנזק לשריר הלב שלו, וזאת בניגוד להנחיות איגוד הקרדיולוגים.
האם נותק הקשר הסיבתי בין התרשלות בית החולים לנזק?
וולפסון טען שגם אם הוא התרשל באבחון התקף הלב שבו לקה התובע, עדיין נוצר ניתוק בקשר הסיבתי שבין התרשלות זו לנזק שנותר לתובע, הן לגבי הנזק הלבבי והן לגבי הנזק האורטופדי שנגרם לירכו של התובע.
לגבי הנזק הלבבי, טען וולפסון שהתובע הגיע אליו רק לאחר שהוא סבל מכאבים במשך מספר שעות, ולכן גם אם הוא היה מבצע בו צנתור מייד לאחר הגעתו אליו, הוא היה נותר עם נכות לבבית של 20% כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, דבר שמנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותו באבחון התקף הלב לנכות שנותרה לו.
אולם, בית המשפט דחה טענה זו, אף זאת בהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעמו, שקבע שהיה צריך לבצע צנתור בתובע גם כאשר הוא הגיע לבית החולים רק לאחר מספר שעות מהמועד שבו החל לחוש בכאבים, ואף אם הוא היה מגיע עד 12 שעה לאחר מכן (!) שכן, לו היה מבוצע בתובע צנתור גם במועדים הללו, הוא היה יכול להישאר ללא נכות כלשהי.
לגבי הנזק האורטופדי, הסכימו כל המומחים שהוא נוצר כתוצאה מנטילת הסטרואידים לצורך הטיפול בתסמונת דרסלר שהתפתחה בעקבות ניתוח המעקפים. המומחה מטעם בית המשפט קבע שניתוח זה כשלעצמו בוצע כשורה, אולם הוא היה למעשה מיותר ולא היה כל צורך בו לו התובע היה מאובחן כראוי עם התקף הלב. בעניין זה דחה בית המשפט את טענת המומחה הרפואי מטעם וולפסון, לפיה הנזק האורטופדי של התובע למעשה רק בשל גורמי הסיכון שלו, מאחר שהיא לא נסמכה על אף מקור בספרות הרפואית.
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 39%, והורה לבית החולים וולפסון לשלם לתובע פיצויים בסך כולל של 545,560 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
