הפריה חוץ גופית

תביעת רשלנות רפואית שהתקבלה לאחר שנמצא שהמטפלים לא הבהירו למטופלת מלוא המידע שהיה דרוש לה.

מקרה שהיה כך היה: אישה אשר חרף ניסיונות רבים לא הצליחה להיכנס להריון בשל קשיי פריון, פנתה לביצוע הפריה חוץ גופית, בעזרתה היא נכנסה להריון ארבע פעמים, מתוכם ילדה בן אחד בריא (שאר ההריונות הסתיימו בהפלה). בהריונה החמישי נקלטו בריחמה שלושה עוברים. הרופאים המטפלים המליצו לה לבצע פעולה במסגרתה מפחיתים את מספר העוברים, אולם האישה סירבה, חרף העובדה שאותם רופאים פרסו בפניה את הסיכונים הטמונים בהריון מרובה עוברים (סיכונים כגון הפלה, לידה מוקדמת וכדומה).
בשבוע השלושים וארבעה להריונה ילדה האישה את שלושת ילדיה בניתוח קיסרי, כאשר אחת מהם אובחנה כסובלת מתסמונת דאון. בעקבות כך, הגישה האישה (בצוותא עם בן זוגה והקטינה הניזוקה) תביעת רשלנות רפואית הפריה חוץ גופית כנגד הרופא שעקב אחר הריונה והמוסד הרפואי במסגרתו הוא מועסק. במסגרת כתב התביעה טענו התובעים כי עסקינן בהתנהגות מסוג רשלנות רפואית היות והרופא התרשל במעקב אחר ההריון, בין היתר בשל העובדה שלא הפנה את היולדת לייעוץ גנטי ולבדיקות אקו לב לעובר, חרף העובדה כי תסמיני ההריון ומצבה הרפואי של היולדת חייבו אותו לנהוג כך.
בית המשפט המחוזי קבע כי לא די בכך שהרופא ימסור למטופל אינפורמציה על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת. ודוק, הלכה פסוקה בתביעות רשלנות רפואית בכלל, ובתביעות רשלנות רפואית שבסיסן בהפריה חוץ גופית בפרט, הינה כי עומדת למטופל זכות לאוטונומיה על גופו ובהמשך לכך קיימת לו הזכות לקבל החלטות מושכלות בכל הנוגע לטיפול שיבוצע בו. הנה כי כן, חובתו של הרופא היא למסור למטופל את כל המידע שאדם סביר במצבו היה נדרש לו על מנת להחליט האם להסכים לסוג הטיפול המוצע לו או לאו.
לא זו אף זו, זכות האוטונומיה האמורה כוללת אף את זכותו של המטופל להמשיך לברר את מצבו, גם כאשר לפי הפרקטיקה הרפואית המקובלת לא נדרש כל בירור נוסף. על פי בית המשפט, יש להחיל את המבחן האמור גם ביחס לטיפול שלא נעשה, אולם ישנה אפשרות לעשותו במסגרת אחרת. כך, בנסיבות מסויימות, עשוי להתקיים צורך ליידע את המטופל בכל הנוגע לאפשרויות הטיפול האופציונאליות הקיימות לעיתים רק ברפואה הפרטית ואף מחוץ לארץ.
בתביעת רשלנות רפואית דנן, קובע בית המשפט כי אילו היה הרופא המטפל מבצע בדיקות מסויימות ביולדת, היה ניתן לגלות בוודאות כי העובר לוקה בתסמונת דאון. זאת ועוד, יש לראות בהתנהגותו של הרופא רשלנות רפואית, שכן הופרה על ידו החובה למסור ליולדת את מלוא המידע ביחס לממצאים שנתגלו בפועל.
בכל הנוגע ליסוד הקשר הסיבתי, שואל בית המשפט האם הייתה היולדת מבצעת את הבדיקות הנחוצות לו הייתה מקבלת את כל המידע הדרוש לצורך כך. תשובת בית המשפט הינה כי הסיכויים נוטים לכך שהיולדת הייתה בוחרת שלא לבצע את הבדיקה, לאור עלות ההפריה החוץ גופית והסיכון הנמוך להתגבשות הנזק. לפיכך, לשם עשיית צדק, פוסק בית המשפט לתובעים פיצוי חלקי בשיעור של עשרים אחוזים, אשר ניתן לראות בו אף ביטוי לפגיעה באוטונומיה של התובעים ובזכותם לקבל החלטות מושכלות בנוגע לסוג הטיפול.