צעיר בן 26 חש ברע, הגיע לחדר מיון, שוחרר בתום בדיקות ו-36 שעות אחר כך נמצא מת בביתו. האם הייתה כאן רשלנות רפואית? הדיון הגיע עד לבית משפט העליון שפיצה את המערערים.
כמו כל שריר בגוף האדם, גם הלב נדרש לגירוי חשמלי בעצימות נמוכה כדי לבצע את פעולת הכיווץ החיונית לפעילותו. מכיוון שבניגוד לשרירים אחרים, הלב אינו פועל בהפוגות, חלק מהמערכת הלבבית כולל מערכת עצמאית שתפקידה גירוי חשמלי סדיר וקבוע של הלב שפועלת באופן אוטונומי ונשלטת על ידי מערכת העצבים המרכזית. באופן תקין קצב הלב, או הדופק שמשמעו התכווצות והתרחבות העורקים, נע בין 60 ל-80 פעימות לדקה בזמן מנוחה. שיבוש במערכת החשמלית מביא למצב רפואי שנקרא הפרעת קצב.
אחת מההפרעות הללו נקראת טכיקרדיה, שבתרגום מיוונית משמעותה לב מהיר. זוהי מחלה שמאופיינת בקצב לב מהיר באופן חריג, של מעל 100 פעימות לדקה, בזמן מנוחה. הפרעות הקצב הללו יכולות לארוך מספר שניות עד מספר שעות ולרוב הן חולפות עד לפעם הבאה. חוץ מהדופק המהיר, תסמינים אחרים כמו כאבים בחזה, סחרחורות, קוצר נשימה ובמקרים קיצוניים גם הכרה מעורפלת ואף אבדן הכרה. זוהי מחלה חמקמקה משום שלא תמיד מי שסובל ממנה מראה תסמינים. חשיבות הטיפול בהפרעת קצב הלב הוא חיוני ולכן האבחון לא פחות חשוב.
אבחון בטכיקרדיה נעשה על ידי רופא ומתבצע באופן ראשוני באמצעות סטטוסקופ, אם מתעורר אצל הרופא חשד להפרעה בקצב הלב, הוא לרוב ישלח את המטופל לביצוע אק"ג, ולבדיקת הולטר, שהיא למעשה בדיקת אק"ג של 24 שעות לתיעוד רציף של פעילות הלב. הבעיה היא ששתי הבדיקות יאתרו את המחלה רק אם התרחשה הפרעת קצב במהלך הבדיקה עצמה, אחרת התוצאות ייראו תקינות. לרוב הטיפול יהיה תרופתי, לרוב ממשפחת חוסמי הבטא או חוסמי סידן, אך לעיתים נדרשת התערבות פרוצדורלית, כמו צריבה או היפוך חשמלי ובמקרים מסוימים גם ניתוח. ההחלטה לגבי הטיפול נעשית בהתאם לאבחנה, ישנם שני סוגי של טכיקרדיה, שמסווגים לפי מוקד ההפרעה – על-חדרית וחדרית ולכל סוג מספר מופעים.
במיון לא אובחן בטכיקרדיה ומת 36 שעות לאחר שחרורו
לבית המשפט העליון התגלגל ערעור אזרחי בנושא טכיקרדיה ורשלנות רפואית שהוגש על ידי עזבון המנוח, בחור בן 26 שהיה אמור להתחתן לא הרבה אחרי מותו בטרם עת. המנוח, מיכאל בושוויר, חווה חום, כאב גרון ושיעול ואובחן על ידי רופא קופת חולים כסובל מזיהום בדרכי הנשימה. בעקבות עליה דרמטית בחום גופו, שלשולים ואי שיפור במצבו, הוא החליט לפנות לחדר המיון בבית החולים בני ציון בחיפה. הוא נשלח לבדיקות דם ושתן, צילום בית החזה ומערות האף ועבר בדיקת אק"ג. הוא אובחן כסובל מזיהום ויראלי, קיבל מרשם לטיפול תרופתי ונשלח לביתו. כמעט 36 שעות אחרי נמצא מת בביתו ובנתיחה שלאחר המוות נקבע כי סיבת המוות היתה כשל בלב בעקבות דלקת חריפה.
הוריו החליטו לתבוע בשם עזבונו ופנו אל בית משפט השלום בטענה כי ממצאי בדיקת האק"ג שנעשתה בחדר המיון חייבו את המשך אשפוזו, פעולה שקרוב לוודאי היתה מונעת את מותו בטרם עת. לטענתם השחרור היה בגדר רשלנות רפואית ומנוגד לפרוטוקול הטיפול הסביר. עיקר הדיון נסב על בדיקת אק"ג שתוצאותיה לא היו רשומות בגיליון הרפואי.
לטענת הנתבעים, בית החולים והרופאים המטפלים, תוצאות האק"ג אמנם הצביעו על דופק מהיר, אך לא באופן שהעלה חשד טכיקרדיה על-חדרית ולכן שחרורו תואם את פרוטוקול הטיפול הסביר ואינו מהווה רשלנות. בית משפט השלום מינה מומחה מטעמו שטען שמלכתחילה ולאור תלונותיו של המנוח, לא היה צורך בבדיקת אק"ג ואם היא לא היתה נעשית בכלל לא היה מקום לתביעת רשלנות. עם זאת מרגע שנעשתה עובר נטל ההוכחה לנתבעים ואותו הם הצילו להרים כאשר רופא בית החולים העיד כי ערך אק"ג לשלול הפרעות קצב ואכן לא מצא הפרעות קצב. במקרה דנן האק"ג היה לקוי, הוא הודפס באלכסון, אך גם לזה ניתנה תשובה – שההדפסה העקומה אינה פוגעת בפיענוח התוצאות. יתרה, נטען כי גם לו היה מאושפז, יש להניח שאשפוזו היה במחלקה פנימית ולא בטיפול נמרץ ולכן ממילא הסיכוי להצילו היו עומדים על כ-30%, ויתרה יש להניח לאור העובדה שביום המחרת הרגיש טוב, כי גם משם היו משחררים אותו יום למחרת עם אותן הוראות טיפול. בית משפט השלום דחה את תביעת הרשלנות.
בית המשפט המחוזי מחזק את החלטת בית דין קמא
ערעור הוגש לבית המשפט המחוזי שפסק בהתאם להחלטת בית משפט קמא בטענה כי הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום כשדן בתביעה מתאימים להחלטתו. המערערים, כלומר הורי המנוח, טענו כי תרשים האק"ג הלקוי והחסר מסב נזק ראייתי לתביעה, אך תדפיס זה נמצא ובכל מקרה בית המשפט ראה בעדותו של הרופא המטפל, שטען שבדק את האק"ג ומצא אותו תקין, עדות אמינה. עוד טענו המערערים כי בכל מקרה צריך היה להשאיר את המנוח באשפוז להשגחה בבית החולים, על זה משיב בית המשפט כי לבתי החולים אין את האפשרות להשאיר בבית החולים את כל מי שאינו מרגיש טוב וספציפית במקרה הזה, ספק אם אשפוז במחלקה פנימית יכול היה להציל אותו. בית המשפט המחוזי דחה קשר סיבתי בין הנזק ובין השחרור מחדר המיון ודחה את הערעור.
בית המשפט העליון הופך את ההחלטה
כדי לערער על דחיית הערעור אין די בערעור על התוצאה הספציפית, שהרי הערעור כבר נידון ונדחה, על המערערים להוכיח שיש אינטרס ציבורי שהוא גדול יותר מהאינטרס הספציפי של המערערים. לכן בערעור, טענו המערערים שני פסקי של הערכאות הקודמות חוטאים לסוגיית גבולות חובת הזהירות של בתי החולים בזמן ההחלטה אם לאשפז או לשחרר, קיומם של נהלי רפואיים וחשיבות עקרון הפחתת סיכויי החלמה כראש נזק ופיצוי. המערערים לא ערערו על העובדות עליהן נשענו שני פסקי הדין, אלא טענו כי נפלה טעות בפסק הדין. הערעור התקבל.
בית המשפט העליון דן מחדש בשאלה אם היה צריך לאשפז או לשחרר את המנוח ומגיע למסקנה שלמרות אי תקינות האק"ג הוסברה, לא ברור אם הוא פוענח נכון ואף מביא את עדויות הרופא המטפל שבמקרה דנן לא היה מקום להורות על שחרור המנוח באותו הלילה ושנדרש היה עוד מעקב אק"ג לפני השחרור ואף התייעצות עם קרדיולוג, בדיוק בשל החשש מטכיקרדיה. לדידו של בית המשפט, השחרור מנע בירור מקיף ולכן נטל ההוכחה עובר לבית החולים שאינו יכול להוכיח שאין קשר סיבתי בין השחרור והעדר המעקב הרפואי ובין הנזק – מותו של המנוח. בירור רפואי, הסביר בית המשפט, הוא חלק בלתי נפרד מתפקיד הרופאים והוא התועלת שצומחת מאשפוז, שלא בהתקיים במקרה הזה ולכן השחרור הוא ההתרשלות שהביאה לנזק. בית המשפט קיבל את הערעור ופסק לזכות המערערים פיצוי על סך של חצי מיליון שקלים ותשלום שכר טרחה.
[רע"א 2146-08 עזבון המנוח בושוויר מיכאל ז"ל נ' מרכז רפואי "בני ציון"]
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
