רשלנות רפואית עמוד שדרה

ביום בהיר אחד חש מר מרגליות כי הוא גורר את רגלו הימנית ועל כן פנה לרופא המשפחה שלו, אשר איבחן כי הוא סובל משיתוק חלקי בארבעת גפיו כתוצאה מהיצרות עמוד השידרה. לאור זאת, המלצת הרופא הייתה לעבור ניתוח בעמוד השדרה, לשיחרור הלחצים המופעלים עליו. המטופל אימץ את המלצת רופא ואושפז בבית החולים "הדסה" לשם ביצוע הניתוח.
לאחר הניתוח נמצא כי כף רגל ימין של המנותח לא זזה ועל כן ניתנה לו המלצה לטיפול סטרואידי. מספר שעות לאחר מכן אובחנה חוסר תנועה מתחת לפרק הירך הימנית של המטופל, כאשר בדיקת סי.טי שנערכה לו הראתה כי בעקבות הניתוח נשבר ציר הלמינה בעמוד השדרה, אשר הוביל להחלקתה לתעלת השידרה.
כאן המקום לציין שמדובר בסיבוך נדיר מאד, שאמנם מוכר בספרות הרפואית, אך ישנם מספר מקרים בודדים במסגרתם תועד סיבוך שכזה.
נוכח הממצאים האמורים בוצע במטופל ניתוח נוסף, על מנת להסיר לחלוטין את הקיר האחורי התומך בחוליות עמוד השידרה. לאחר הניתוח התקשה עורך הדין בהליכה, כאשר בעיות אלו החמירו והן מלוות אותו עד היום.
לאור נזקיו האמורים הגיש עורך הדין תביעת רשלנות רפואית נגד הצוות הרפואי שניתח אותו וכנגד בית החולים במסגרתו בוצעו הניתוחים. את טענות תביעתו פותח התובע בטענה לפיה מתקיים בעניינו כלל היפוך הנטל "הדבר מעיד על עצמו", כך שבנסיבות דנן על הנתבעים להוכיח כי הטיפול שניתן לו לא היווה רשלנות רפואית. מעבר לכך, התובע טוען כי הרופא המנתח הגזים בקידוח שעשה בלמינה, עובדה שהובילה לשבירתה. לסיום, טען התובע כי כלל לא נתן את הסכמתו לניתוח ואם היו הרופאים מיידעים אותו בדבר קיומה של אופציית ניתוח נוספת הקיימת במסגרת הטיפול באדם במצבו, הוא היה בוחר בה שכן היא מסוכנת הרבה פחות.
הנתבעים הכחישו את כל טענות התובע וסברו כי לא מדובר במקרה של רשלנות רפואית. ראשית, טענו, כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק להחלת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ובכל מקרה לטענת המנתח הוא כלל לא ביצע קידוח יתר של הלמינה. זאת ועוד, הנתבעים טוענים כי התובע קיבל את כל המידע אודות הטיפולים החלופיים המוצעים לו והוא בחר בניתוח הספציפי שנערך לו, מתוך הסכמה והבנה של האינפורמציה שנמסרה לו.
בית המשפט המחוזי החיל את כלל היפוך הנטל וקבע כי ישנה רשלנות רפואית בטיפול שניתן לתובע.
החלת הכלל נבעה מכך שעל פי בית המשפט למינות אינן נוטות "להסתובב" בתעלת עמוד השידרה וצירוף מסקנה זו לשאר נסיבות האירוע מחייבות את היפוך הנטל. זאת ועוד, הנתבעים לא הוכיחו כי לא הייתה רשלנות רפואית מצידם, להיפך. הוכח כי הם לא צפו את התנתקותה של הלמינה ואף לא ביצעו את הפעולות הנדרשות מהם על מנת למנוע את החלקתה לעמוד השידרה.
יחד עם זאת, בית המשפט החליט כי בשל העובדה שמחלתו של התובע הייתה עשויה גם היא לגרום להחלקת הלמינה, הרי שהנתבעים אחראים לפצותו רק בחמישים אחוזים מנזקיו ובסך הכל בכמיליון שקלים.
שני הצדדים הגישו ערעור לבית המשפט העליון – הנתבעים על עצם הטלת האשמה והתובע על ההחלטה לפצותו רק בעבור מחצית מנזקיו. ערכאת הערעור דחתה את טענות הנתבעים וקיבלה את ערעורו של התובע, כך שהפיצוי לו הוא זכאי הוכפל.
(ע"א 4804/03)