מחלת ריאה אינטרסטיציאלית: היבטים רפואיים ומשפטיים

כ-150 מחלות המתבטאות בפגיעה ברקמת הריאה, מוגדרות כמחלות ריאה אינטרסטיציאליות. לאבחון וטיפול רשלני בתחום זה עלולות להיות השלכות חמורות.

הרקמה המחברת בין נאדיות הריאה מכונה "אינטרסטיציום". מחלת ריאה אינטרסטיציאלית הוא כינוי הניתן לכ-150 מחלות המתבטאות בהיווצרות דלקת ברקמה זו ולעיתים גם בהצטלקותה. התסמינים העיקריים של מחלות אלה כוללים: קשיי נשימה הולכים ומחמירים, שיעול כרוני יבש, עייפות, חום ואובדן משקל. לעיתים תתבטא המחלה גם בכיח דמי ובכאבים בחזה.

לרוב מחלת ריאה אינטרסטיציאלית תתפתח בהדרגה ותהפוך למחלה כרונית, אך במקרים מסוימים, המחלה עשויה להתפתח תוך שבועות ספורים. מחלות מזן זה מסבות סבל רב לחולים, וברוב המקרים, לא ניתן להחלים מהמחלה, אלא בעיקר להקל על תסמיניה ולעכב את החמרתה. לפי הסטטיסטיקה, תוחלת החיים של החולים לאחר הופעת המחלה עומדת על 7-4 שנים בממוצע.

כפי שיפורט בהמשך, מחלות מהסוג המדובר עשויות להתפתח כתוצאה ממגוון גורמים, שחלקם הגדול חיצוניים, דוגמת היחשפות לחומרים רעילים בסביבת העבודה או לחלופין, עישון. במקרים שבהם גורם חיצוני אחראי למחלה, יש להרחיק את החולה לאלתר מגורם זה. זוהי אחת הסיבות לכך שחשוב לאבחן את המחלה בהקדם ולטפל בה בהתאם לאופייה ולנסיבות המקרה.

על אף שאין "טיפול פלא" למחלות ריאה אינטרסטיציאלית, עיכוב באבחון המחלה או מניעת טיפול מתאים בה, בהחלט עשויים לגרום נזק ניכר לחולים ואף להיחשב לרשלנות רפואית.

גורמים, אבחון ודרכי טיפול

בחלק ממקרי מחלות הריאה האינטרסטיציאליות, גורמי המחלה אינם ידועים. לפי הסברה, מחלות אלה עשויות להתפתח גם בשל גורמים גנטיים וכתוצאה מתגובות אוטו-אימוניות של הגוף. לצד זה, ישנם מספר גורמים חיצוניים, שנמצאו כאחראים להתפתחות מחלות מהסוג המדובר.

עישון נחשב לגורם שעלול להוביל להתפתחות מחלת ריאה אינטרסטיציאלית וכך גם זיהומים מפטריות ומנגיפים. כמו כן, המחלה עלולה להתפתח כתוצאה היחשפות ממושכת לאזבסט, לאבק, לסיליקה, לעובש ולקרינה בסביבת העבודה או בסביבה אחרת.

אחד הקשיים באבחון המחלה נעוץ בנטייה לבלבל בינה לבין דלקת ריאות, שתסמיניה דומים לאלה של מחלות ריאה אינטרסטיציאליות מסוימות. עם זאת, ניתן לזהות את המחלה ברמת וודאות גבוהה יחסית באמצעות הדמיית CT של הריאות ונטילת ביופסיית ריאה.

כאמור, ברוב המקרים לא ניתן לרפא את המחלה, אך לעיתים מתן סטרואידים לחולה ממתן את תסמיני המחלה. כמו כן, במקרים מסוימים יטופל קוצר נשימה של החולה באמצעות הזרמת חמצן. כאשר חלה הדרדרות קשה בתפקוד הריאות של החולה, ייתכן כי יומלץ לו על השתלת ריאות.

איחור של חמש שנים באבחון המחלה

על ההשלכות החמורות של אבחון לקוי של מחלת ריאות אינטרסטיציאלית ניתן ללמוד מפסק דין שניתן לפני מספר שנים בעניינו של תובע, שאובחן כלוקה במחלה כזו רק כעבור חמש שנים מעת שהתלונן לראשונה על תסמינים אופיינים למחלה [תא (י-ם) 7009/06 כליפא גבאי נ' שירותי בריאות כללית].

לפי המתואר בפסק הדין, התובע עבד מאז גיל 16 בנמל אשדוד: תחילה כפועל ולבסוף כמנופאי. בשנת 99', אחרי 37 שנות עבודה, החל לסבול מקוצר נשימה ושיעול יבש וטורדני, שהלך והחמיר. לאחר שנבדק ע"י רופאת משפחה, אובחן כלוקה במחלת סימפונות (ברונכיטיס) וניתן לו טיפול המתאים למחלה זו, שלא שיפר את מצבו. בצילומי רנטגן שבוצעו לתובע ב99', ב-2001 וב-2003 התגלו סימנים למחלת ריאות אינטרסטיציאלית בשתי ריאותיו, אך הוא אובחן כלוקה במחלת ריאות כרונית מסיבה לא ידועה, ורק בעקבות צילום נוסף במאי 2004, הופנה לראשונה לרופא ריאות ועבר אבחון מקיף, שכלל בדיקת CT ונטילת ביופסיה.

בעקבות הליך זה, העריך הרופא המומחה כי עקב חומרים ששאף במסגרת עבודתו, לקה התובע במחלת ריאות אינטרסטיציאלית כרונית, מסוג פיברוזיס, ובאופן ספציפי במחלה הידועה כ-UIP, הגורמת להצטלקות כרונית של הריאה. בשלב זה החל התובע לקבל טיפול מתאים, אך חלה אצלו החמרה תפקודית והוא נזקק לבלון חמצן. כעבור כשנתיים עבר בהצלחה השתלת ריאה שמאלית.

לאחר שבחן את חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את טענת התובע, כי קופת החולים התרשלה בטיפול בו. בית המשפט פסק, כי ניתן היה לאבחן את מחלת התובע כבר בסוף 99', וכי אבחונו לאורך שנים כסובל ממחלת ריאות כרונית "היה שגוי וסתר את הסטנדרט הטיפול הרפואי הסביר באותה עת". במקום זה, נקבע, היה על רופאת המשפחה להפנות את התובע, לכל הפחות, לבירור מקיף אצל רופא ריאות, וכיוון שלא עשתה כך, ואף לא ערכה רישום מסודר של ממצאי צילומי הרנטגן שבוצעו לתובע, מדובר ברשלנות.

עוד קיבל בית המשפט את טענת התובע כי האיחור באבחון גרם לו נזק, שכן אלמלא האיחור, היה מורחק בהקדם מהשפעתם של חומרים מזיקים במקום עבודתו ומקבל טיפול מתאים, וכך היה נמנע הנזק הבלתי-הפיך שנגרם לריאותיו. לפיכך, נפסקו לתובע פיצויים בסך של כ-4.4 מיליון ש"ח.

השתלת ריאות כשלה אך התביעה נדחתה

לא רק כשלים בשלב האבחון הרפואי עשויים להיות בסיס לתביעת רשלנות רפואית, אלא גם כשלים בעצם התאמת הטיפול למחלה, ביישום הטיפול ובמעקב אחר החולה לאחר הטיפול. לצד זאת, חשוב לדעת, כי לא כל כשל ניתן למנוע באמצעים סבירים, ולכן לא כל כשל בטיפול ייחשב לרשלנות רפואית.

כך לדוגמה, לפני כשנתיים דחה בית משפט השלום בירושלים תביעת רשלנות רפואית שהגישה אלמנתו של אדם שנפטר לאחר סיבוך בניתוח השתלת ריאות שבוצע בו, כמענה למחלת ריאה אינטרסטיציאלית שממנה סבל (תא (י-ם) 28176-10-10).

האלמנה טענה, כי רופאיו של המנוח שגו והתרשלו בכך שהחליטו להשתיל בגופו שתי ריאות ולא ריאה בודדת, בהינתן גורמי הסיכון שהתקיימו אצלו. על גורמים אלה נמנו: גילו המתקדם של המנוח, הזדקקותו לחמצן בעת מנוחה וניתוח קודם שעבר בריאה השמאלית לפני מספר עשורים. עוד נטען בתביעה, כי קשיים שנוצרו במהלך השתלת הריאה השמאלית נבעו ככל הנראה מטכניקה לקויה שבה השתמש הצוות או מעייפות הצוות או מחשיפה בלתי מספקת של הצוות להליך מסוג זה.

לאחר בחינת הראיות וחוות הדעת הרפואיות בתיק, קבע בית המשפע כי אומנם במבחן התוצאה, הניתוח, שבמהלכו נוצר אצל המנוח דמם בלתי-נשלט, אכן נכשל, אך בה בעת, פסק, כי כישלון זה אינו נובע מרשלנות. נקבע, כי ההחלטה להשתיל שתי ריאות בגופו של המנוח הייתה סבירה, נוכח מצבו הקליני הקשה, הרקע הרפואי שלו וסדרת בדיקות מקיפה שעבר וכן לאור הידע הרפואי העדכני בעת ההיא. עוד נקבע כי לא ניתן היה לצפות מראש את הקשיים שנוצרו במהלך הניתוח בהשתלת הריאה השמאלית, בשלב בלתי-הפיך, וכי אין לייחס רשלנות לצוות הרפואי בשל קשיים אלה.