רשלנות רפואית נטלי הוכחה

מהם הדברים שיש להוכיח בכדי לזכות בתביעת רשלנות רפואית ? על מי מוטל נטל ההוכחה וכיצד עליו לעשות כן ? האם ניתן להפוך את נטלי ההוכחה ? על שאלות אלה ועוד משיב עורך דין רשלנות רפואית מצוות האתר.

הציטוט המוכר לנו כל כך: "המוציא מחברו עליו הראיה" הנו בסיס לכל משפט אזרחי, ומשכך גם בתיקי רשלנות רפואית אין כל שוני מדין זה. במילים פשוטות יותר, מדובר בכך שעל תובע במשפט אזרחי להוכיח לבית המשפט באופן הגבוה מ ? 50% ובראיות, כי הצדק עמו. אם בתום המשפט, בית המשפט עדיין לא סבור שהתובע בראיותיו שכנע בלמעלה מ ? 50%, הרי שתביעתו תידחה.

 

לעיתים, אם במשפט בכלל ואם בתיקי רשלנות רפואית בפרט, האמת והצדק העובדתיים והרפואיים לא תמיד תואמים את האמת והצדק המשפטיים. על מנת להפוך את האמת והצדק העובדתיים והרפואיים לכאלו שיקבלו ביטוי גם בבית המשפט, על התובע להוכיח באמצעות ראיות את תביעתו. ואולם, במקרים רבים ישנן סיבות אובייקטיביות שמקשות ואף לא מאפשרות כלל לתובע להוכיח את תביעתו למעלה מ ? 50%. לדוג', בתיקי רשלנות רפואית בהם המוסד הרפואי איבד את הרשומה הרפואית הרלבנטית, כאשר הדרך היחידה בה יכול התובע להוכיח את טענותיו היא לפי הרשום בה.

 

למעשה, פקודת הנזיקין מאפשרת לתובע בנזיקין, מה שרלבנטי בוודאי לתובע בשל רשלנות רפואית, לגרום לכך שנטל ההוכחה שמצוי בתחילה על כתפיו, יעבור על כתפי הנתבע. המשמעות של מהלך משפטי כזה הינה אקוטית. ככל והנטל עובר לנתבע, וזה אינו מצליח להוכיח כי לא התרשל, הרי שהקביעה המשפטית תהא ? שהוא התרשל. במילים אחרות, אם הנתבע לא יוכיח בלמעלה מ ? 50% כי לא התרשל, התביעה כנגדו תתקבל.

 

אותו כלל הקובע כי יש להעביר את נטל ההוכחה מפורט בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. סעיף זה מפרט שלושה תנאים (מצטברים), שבהתקיימם, יעבור נטל ההוכחה מן התובע אל הנתבע. ונסביר זאת באמצעות דוגמא. י', אדם בן 43 נכנס לניתוח בבטנו. כאשר יצא מהניתוח איבד י' את התחושה בידו השמאלית. לכאורה, על פניו נראה שלא צריך להיות שום קשר בין ידו השמאלית לבין הניתוח שנערך בבטנו. י' גם לא ידע ולא נאמר לו שיש סיכון כלשהו שנוגע לאיבוד תחושה ביד. משכך, הגיש י' תביעת רשלנות רפואית נגד המוסד הרפואי. ואולם, י' לא ידע למעשה מה לטעון שכן הוא לא באמת יודע מה גרם לנזק שלו. האם במקרה זה יועבר נטל ההוכחה אל הנתבע ? בואו ונבדוק. אמרנו כבר כי על מנת שיועבר נטל ההוכחה בתיקים של רשלנות רפואית יש להוכיח שלושה תנאים.

 

התנאי הראשון הוא שלתובע אין ידיעה או יכולת לדעת מהן הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזקו. במקרה של י' התנאי חל בוודאי. י' אינו יודע מה קרה בפועל שגרם לנזקו ביד שמאל.

 

התנאי השני הוא שהנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטה מלאה של הנתבע. לגבי תנאי זה, יטען י' כי למעשה כל המכשור של הניתוח וכל ההחלטות שנלקחו בזמן אמת היו של הנתבע. מכאן שכל ה"נכסים" שיכלו להביא לנזקו היו ברשות ובשליטת הנתבע. הנה כי כן, גם בתנאי זה עומד י'.

 

התנאי האחרון קובע שצריך להגיע למסקנה שסביר יותר להניח שהנזק נגרם כתוצאה מרשלנות של הנתבע מאשר שנגרם שלא ברשלנות. במבחן זה יש להפעיל את ההיגיון הבריא. על פניו, כאשר אדם נכנס לניתוח בבטנו, אין שום סיבה שיצא מהניתוח עם נזק בידו השמאלית. מתוצאה זו עולה "ריח" של משהו לא תקין. לפיכך, על פניו, ובלי לקבוע מסמרות כמובן, סביר יותר להניח שנזקו של י' נגרם בשל רשלנות רפואית מאשר שהוא סיכון טבעי של הניתוח. לפיכך, סביר כי י' עומד גם במבחן השלישי ומשכך עונה על דרישות הדין להעברת נטל הראיה לכתפו של בית החולים הנתבע. במצב זה על בית החולים הנתבע לשכנע את בית המשפט בשיעור של למעלה מ ? 50% שהוא לא התרשל בטיפול בי'. אם לא יעמוד בית החולים בדרישת ההוכחה הזו, תביעתו של י' תתקבל.

 

לאור האמור לעיל, אנו רואים שגם במקרה בו לא בדיוק ברור מה גרם לנזק, אך על פניו נראה שהדבר מדבר בעד עצמו (כפי לשון הסעיף הנ"ל), ישנו פתרון חקיקתי לתובעים שמאפשר העברתו של נטל ההוכחה לכתפי הנתבעים. כך בכל תיקי הנזיקין בכלל, ובתיקי רשלנות רפואית בפרט.

תגובות

1 תגובות

  • 2 ביוני 2011 בשעה 21:52

    נתקלתי בלא מעט

    תביעות שבהן הפך בית המשפט את נטל הראיה, דבר שמקשה באופן טבעי על הגורם הרפואי הנתבע.