האם שחרור מוקדם מאשפוז הביא להידרדרות במצבו הרפואי של המטופל ולבסוף למותו? בית המשפט נדרש להחליט אם הצוות הרפואי עמד במבחן הרופא הסביר או התרשל והאם זכאים יורשיו לפיצויים.
גם במערכת נטולת לחצים והשפעות חיצוניות ורופא שכל תשומת הלב שלו נתונה למטופל היחיד עשויות להתרחש שגיאות בטיפול רפואי, או להתקבל תוצאת טיפול לא חיובית. זה מפני שרפואה היא אמנם מדע, אך כמו כל מדע שעוסק בבני אדם הוא אינו מדויק, לפעמים לא ניתן לדעת ולפעמים עלולות להתרחש טעויות. הסיכוי של טעויות כאלה להתרחש גדל ככל שיש יותר לחצים על מערכת הבריאות, כמו: בעיות תקציב, יחס נמוך של כוח אדם רפואי לחולה, מספר נמוך של מיטות אשפוז, תלות באחוז המימון של קופת החולים ועוד.
כל מקרה של חשש לרשלנות רפואית צריך להיבדק לגופו, ובכל מקרה של תביעה על התובע להוכיח: רשלנות, נזק וקשר סיבתי בין אירוע הרשלנות לנזק. ישנן עילות שונות לתביעה, אחת מהן היא שחרור מוקדם. שחרור מוקדם מאשפוז עלול להיגמר בטרחה בלבד של חזרה לבית החולים בשל חוסר שיפור מצב המטופל, מאידך הוא יכול להוביל לגם לדרדור משמעותי במצב המטופל, או להביא למצבים שהיו נמנעים לו היה המטופל תחת השגחה רפואית. לכן שחרור מוקדם מדי עלול להוות עילה לתביעת רשלנות, תלוי כמובן בנסיבות המקרה.
ההחלטה לשחרר מוקדם במקום להשאיר להמשך השגחה חרצה את דינו
דוד רונת, עורך דין בן 56 נשוי ואב לשניים החל לסבול מלחץ בחזה. בהתייעצות עם רופאת המשפחה נשלח על ידה לבדיקות במכון מהן עלתה תמונה קלינית המתאימה לתסמונת תעוקת חזה (אנגינה פקטוריס). יום למחרת הבדיקות הוא חזר לרופאת המשפחה עם המלצה מקרדיולוג המכון לשקול צנתור. רופאת המשפחה הפנתה אותו למכון הלב בבלינסון, אך משום שגם למחרת הרגיש רע, הפנתה אותו הפעם לחדר מיון.
בשעות הערב של אותו יום הגיע מר רונת לחדר המיון של בית החולים בלינסון כשהוא סובל מכאבים בחזה ולחץ דם גבוה. לאחר שנבדק ואובחן בתעוקת בלתי יציבה, מצב שלרוב מתרחש עקב החמרה בהיצרות בעורקים הכליליים, הוחלט לאשפזו במחלקה הפנימית ועל טיפול בתרופות נוגדות קרישה. עם זאת בבוקר יום המחרת אחד הרופאים הבכירים במחלקה חתם על טופס שחרורו מהמחלקה.
מר רונת פנה לקרדיולוג פרטי שהפנה אותו לביצוע צנתור כלכלי בבית החולים שיבא, נתור שאכן עבר כעשרה ימים לאחר שחרורו מבלינסון. בצנתור נמצאה מחלה כלילית בשניים משלושת העורקים הכליליים, מהיצרות בעורק הקדמי ובעורק העוקף. יומיים לאחר הצנתור נבדק דוד על ידי הקרדיולוג הפרטי שהמליץ על ניתוח מעקפים בהקדם. ניתוח המעקפים נקבע, כשבועיים לאחר הצנתור ערך מר רונת בדיקות לקראת הניתוח. מספר ימים לפני מועד הניתוח לקה דוד באוטם חריף בשריר הלב והובהל בניידת נט"ן לבית החולים שיבא.
הוא אושפז במשך למעלה משבועיים, שוחרר ואושפז שוב במשך מספר ימים. למעשה מאז חלה הדרדרות עקבית במצבו. לאורך כל תשע שנות חייו האחרונות, סבל מר רונת מאי ספיקת לב מתקדמת והפרעות קצב, ער השתלת קוצב לב, הוכנס לרשימת הממתינים להשתלת לב ואושפז לא פעם עד שנפטר. שנתיים לפני מותו הגיש תביעת רשלנות נגד שירותי בריאות כללית, הרופא מפנימית ג' שחתם על שחרורו המוקדם ובית החולים בלינסון.
האם השחרור המוקדם היה בגדר מעשה סביר או רשלני?
התביעה הוגשה בשם עו"ד דוד רונת, המנוח, ולאחר מותו תוקן כתב התביעה ונוספה אשתו, יורשתו החוקית. טענת התביעה היא כי שחרורו של דוד מאשפוז בבלינסון היה מעשה רשלני שנעשה ללא בירור לאשורו של מצבו של מר רונת, שכאמור אושפז במחלקה בלילה ובטרם עברו 24 שעות מאשפוזו וללא נקיטת שיקול דעת רפואי סביר.
המשיבים, כלומר בית החולים והרופא, דחו כל טענה לרשלנות ויתרה – טענו כי גם אם היה בה פגם אין לקשור בינו ובין התקדמות המחלה אצל המנוח וכי במועדים הרלוונטיים בית החולים שיבא, כצד שלישי, היה האחראי לטיפול בתובע. לכן במהלך המשפט הגיש בית החולים הודעת צד שלישי, לבית החולים ששיבא, שיחייבם לשאת בפיצויים באופן מלא או לכל הפחות בחלקם.
עיקר הסוגיה אותה נדרש בית המשפט לבחון היא אם השחרור המוקדם במקרה זה היה בגדר רשלנות רפואית. לשם כך יוצא בית המשפט מנקודת הנחה שלא כל טעות רפואית היא רשלנות ובוחן אם קיימת במקרה זה חובת הזהירות, אם היא הופרה על ידי סטייה מסטנדרט הפעולה הסביר ואם יש בזה קשר סיבתי לנזק.
על הרופא היה לצפות את פוטנציאל הנזק ולפעול למנוע אותו, לא לשחרר את המטופל
את חובת הזהירות בוחנים בשני שלבים: הראשון מושגי והשני קונקרטי. במקרה של יחסי רופא-מטופל, על כל רופא חלה חובת הזהירות המושגית ולכן נשאלת השאלה הקונקרטית: האם במקרה של מטופל שאובחן בתעוקה בלתי יציבה שחרור מהמחלקה עוד לפני עבור 24 שעות תואם נוהל טיפול סטנדרטי או סביר. בית המשפט פסק כי במקרה של תעוקת חזה בלתי יציבה צריך היה הרופא לצפות כי שחרור מוקדם מעלה את הסיכון לאוטם בשריר הלב. שאלת הרשלנות נבחנת במעשה "הרופא הסביר", במקרה הזה הפרוטוקול הרפואי מחייב השגחה רפואית באשפוז לפרק זמן ארוך יותר. לאור הנסיבות, אין חולק כי הרופא חרג מהסטנדרט הסביר במקרה זה.
הגברת הסיכון, כפי שקרה במקרה המצער של מר רונת, היא הבסיס לקשר הסיבתי בין הנזק לרשלנות עצמה. ההחלטה של הרופא לשחרר מבית החולים במקום לייצב את מצבו ולהמשיך את בירור חומרת המצב, הביאה את המנוח לחפש במהירות רופא פרטי שאף קבע כי יש לצנתר בדחיפות. מכאן שלו פעלו בבית החולים בהתאם ל"רופא הסביר" יש להניח שהיו מצליחים למנוע את פוטנציאל הנזק. בפסק הדין נמצאו הנתבעים רשלנים ולתובעת פסקו פיצויים בגובה של למעלה ממיליון שקלים. גם את ניסיון גלגול האשמה לפתח בית החולים שיבא דחה בית המשפט ופסק כי לא היתה התרשלות רפואית בטיפול שניתן לו שם וכי הם לא היו נדרשים להתערב לו בית חולים בלינסון והצוות היו פועלים כנדרש. לכן נשאו הנתבעים גם בהוצאות המשפט של צד ג', בית החולים שיבא.
[ת"א 2071/01 עזבון עו"ד רונת דוד ז"ל נ' שירותי בריאות כללית]
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
