לא כל ניתוח להסרת משקפיים יצליח, לעיתים כתוצאה מרשלנות ולעיתים בשל סיבות אחרות. אבל הרשלנות עלולה להתבטא בהפרת עקרון ההסכמה מדעת, עקרון חשוב במיוחד כשמדובר בניתוחים אלקטיביים.
האפשרות להסרת משקפיים קוסמת לרבים מהמרכיבים משקפיים והסיבות מגוונות ואישיות. לרוב ההחלטה לגשת לניתוח להסרת משקפיים מלווה בלא מעט התלבטויות הקשורות להצלחת הניתוח, הסיכונים, העלויות, פחדים שונים, האפשרות שבעתיד יעלה צורך בתיקון הניתוח, החשש מתופעות לוואי ואפילו למראה הפנים ללא משקפיים. למרות שמדובר עבור לא מעט אנשים בניתוח משנה חיים, ניתוח להסרת משקפיים הוא ניתוח אלקטיבי, כלומר הוא נעשה מתוך בחירה ולא נחשב כצורך חיוני או מציל חיים.
ההחלטה אם לעבור את הניתוח לא מייתרת עוד החלטות שבדרך והן לא מעטות. כיום מוצעים לציבור המטופלים שרוצים לעבור ניתוח להסרת משקפיים שני סוגי ניתוחים עיקריים, ובתוכם תתי-סוגים, בהתאם לצורך: ניתוח PRK המיועד לסובלים מקוצר ראיה ובו חלק מהקרנית עובר אידוי בלייזר וניתוח לאסיק LASIK, שבו מבוצע חיתוך של הקרנית ולכן אינו מתאים לבעלי קרנית דקה או בעלי מספר גבוה. הקריטריונים לכל ניתוח משתנים וחובה לבצע בדיקת התאמה לפני הניתוח, שכוללת בדיקה של אופטומטריסט, בדיקת עיניים של רופא עיניים ומיפוי קרנית, אך גם כוללת היסטוריה רפואית כללית, לא רק של רפואת עיניים. ניתוחים אלה נחשבים בטוחים מאוד והם נעשים תחת הוראות בטיחות קפדניות, עם זאת לא פעם הניתוח לא מצליח. לעיתים בשל רשלנות רפואית, אבל לא פעם גם בשל נסיבות אחרות שאינן בשליטת הרופא המנתח.
במקרה שמובא בכתבה זו, תבע מטופל את הרופא המנתח שניתח את עיניו בתביעת רשלנות בגין נזק שלטענתו נגרם בשל רשלנות בניתוח להסרת משקפיים. במקרה דנן אין חולק שהניתוח לא הביא לתוצאה הרצויה, אך כידוע זה כשלעצמו אינו עילה לתביעת רשלנות. לכן, בית המשפט נדרש לבחון האם הייתה התקיימה רשלנות רפואית בעיניים שהובילה לנזק ממנו סובל התובע.
נותח להסרת משקפיים, אך המצב חזר לקדמותו
כשהיה בן 42, פנה דב קופליס, שסבל מרוחק ראייה, לרופא ד"ר אורי מרמור להתייעצות בנוגע לניתוח להסרת משקפיים. לאחר מספר בדיקות, שגם בנושא זה התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, המליץ הרופא למטופל על עריכת ניתוח לאסיק. כעבור כשלושה שבועות הוא נותח בעין ימין וכשבוע לאחר מכן בעין שמאל. לטענת התובע מצבו לאחר הניתוח לא השתפר אלא הורע. לטענתו הוא משתמש בתרופה לכיווץ האישון ביום ומרכיב משקפיים לנהיגה בלילה בלבד.
לטענת התובע לא נערכו לו הבדיקות הראויות, בתקופה בה נערך הניתוח (אפריל 1999) נתוניו לא היו כלולים באישור של ה-FDA לביצוע ניתוח לאסיק לתיקון ראייה וכי המכשיר בו נעשה שימוש לא התאים לסוג הניתוח. עוד טען התובע עצם העובדה שהניתוח לא הביא לתוצאות הרצויות מהווה רשלנות, להפך ראייתו נפגעה מהותית ובעקבות הניתוח, נפגעה יכולותיו לקרוא כמו גם לנהוג, הוא סובל מסנוור והמשקפיים אינם מסייעים לו. התובע אף טען כי התיעוד הרפואי של ההליך לקוי ובכך יש חיזוק לטענת הרשלנות או לפחות להעברת נטל ההוכחה לנתבע. טענתו האחרונה של התובע נגעה לנושא ההסכמה מדעת. לטענתו לא ניתן לו כל המידע הנדרש לקבל החלטה מושכלת, לא הוסברו כל הסיכונים ולא הוצגו בפניו אפשרויות טיפול אחרות וכי לו היה מקבל את כל המידע לא היה נותן את הסכמתו לביצוע הניתוח.
מנגד הרופא טען כי לא הייתה מניעה לערוך את הניתוח בהינתן נתוני התובע, כי לא התרחשה כל התרשלות בניתוח ותוצאות הניתוח אינן קשורות להתרשלות כי אם שייכות לעובדה כי ישנם סיבוכים שאינם כתוצאה מרשלנות בניתוח כמו במקרה של התובע. הרופא אף דחה את טענת ההסכמה מדעת וטען כי פרש בפני התובע את מלוא המידע הרלוונטי, כולל סיכונים ולראייה הגיש את חתימתו של התובע על טופס ההסכמה מדעת.
תוצאות ניתוח לא רצויות הן לא בהכרח רשלנות רפואית
בית המשפט בחן את טענות התובע, מסקנתו הראשונה הייתה שלא היתה מניעה לאור נתוני התובע לבצע את הניתוח במכשיר שבו בוצע וכי ניתוחים כאלה אף בוצעו בישראל באותה תקופה כדבר שבשגרה, זאת למרות שנכון לתקופת הניתוח עוד לא התקבל אישור של מנהל התרופות האמריקאי (FDA), אלא רק כשלוש שנים מאוחר יותר. טענת הרשלנות בבדיקות ובניתוח עצמו נדחתה על ידי בית המשפט, שסייג את הדחייה בציון העובדה שראוי היה להציב את כל המידע הרלוונטי לניתוח בפני התובע ויש לכך חשיבות בדיון מאוחר יותר בנושא ההסכמה מדעת.
בבחינת נזקו של התובע, בית המשפט מקבל שהחזרה למצב הקודם, כלומר העובדה שהניתוח לא הביא לשיפור מצבו של התובע אינו עילה לתביעת רשלנות בעיקר במצב של ניתוח לתיקון רוחק ראייה. לטענת דלות הרישום, בית המשפט מציין כי תיקו הרפואי של התובע ולטענת הנתבע הוחזר כשהוא חסר ואף מציין כי באותה תקופה חובת הרישומים המפורטים עוד לא הושרשה בפרקטיקה הרפואית. לכן לא קיבל בית המשפט את טענת הרשלנות, דלות הרישום הרפואי ולא מצא לנכון להעביר את נטל הראייה לנתבע.
חשיבות ההסכמה מדעת גבוהה עוד יותר בניתוחים אלקטיביים
לדיון בשאלת ההסכמה מדעת משאיר בית המשפט מקום נרחב. התובע טען כי החלטתו לבצע את הניתוח התבססה על שני דברים שאמר לו הנתבע – שהניתוח קוסמטי ופשוט וכי אם יידרש תיקון, ניתן יהיה לבצע אותו. הנתבע הסביר כי טופס ההסכמה מדעת ניתן לתובע לפני הניתוח הראשון ולפני הניתוח הוא עבר עליו עם התובע ונתן לו הסבר מפורט, למרות שבטופס ההסכמה מצוין שניתוח לתיקון קוצר ראייה ולא רוחק ראייה. לאחר שמיעת שתי העדויות פסק בית המשפט לטובת התובע. יתרה, מציין בית המשפט כי במקרה של ניתוחים אלקטיביים, בהם אין כל בהילות, יש לתת את טופס ההסכמה למטופל כך שתהא לו השהות לקרוא בעיון ולהגיע להחלטה מושכלת, בהתאם לסעיף 13 (ג) לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996. לא זאת אף זאת, בית המשפט הדגיש את החובה המוטלת על הרופא דווקא בניתוחים אלקטיביים חובת גילויי רחבה יותר בדבר הסיכונים והסיבוכים האפשריים ופסק כי הנתבע לא עמד בחובתו זו. זאת למרות שבית המשפט התרשם כי התובע היה מבצע את הניתוח גם לו היה נפרש בפניו כל המידע. לדידו של בית המשפט ההתרשלות הייתה בהעדר גילוי כל המידע הרלוונטי לא היה בה נזק לתובע, לבד מאפשר פגיעה באוטונומיה שלו ופסק שיש לפצותו ב-100 אלף שקלים והחזר הוצאות משפט.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
