ניתוחי הגדלת חזה: סיכונים ותביעות משפטיות לפיצוי

ניתוחים פלסטיים כרוכים בסיכונים משמעותיים, בדומה לכל ניתוח אחר. באילו מקרים ניתוח כושל להגדלת חזה יהווה עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית?

ניתוחי הגדלת חזה

ניתוחים להגדלת חזה הם בין הניתוחים הפלסטיים הפופולריים ביותר בקרב נשים. ניתוחים אלה משווקים לרוב בתור שירות אסתטי לנשים, שאינו כרוך בסיכונים משמעותיים, אך בפועל, ניתוח להגדלת חזה הוא הליך רפואי כירורגי מורכב. בניתוח כזה טמונים סיכונים רבים והצלחתו תלויה במיומנות ובמקצועיות של הרופא המנתח.

תביעות רשלנות רפואית שנידונו בבתי המשפט בישראל בעקבות ניתוחי הגדלת חזה כושלים, עסקו הן בליקויים שאירעו במהלך הניתוח עצמו, והן בחלקיות המידע שנמסר למטופלות לפני הניתוח. לפי הדין, חובה על הרופא המטפל למסור למטופלת מידע מפורט אודות הסיכונים הכרוכים בניתוח והשלכותיו האפשריות. הפרת חובה זו נחשבת לפגיעה בעקרון המחייב את קבלת ההסכמה מדעת של המטופל לטיפול, והדבר עשוי לזכות את המטופלת בפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה.

זיהומים, דליפת סיליקון וסיכונים נוספים

הסיכונים הטמונים בניתוחי הגדלת חזה כוללים גם סיכונים דומים לאלה הקיימים בכל ניתוח באשר הוא, כמו זיהומים, דימומים פנימיים וכשלים בהליך ההרדמה לקראת הניתוח, וגם סיכונים ייחודיים. כיום מקובל לבצע הגדלת חזה באמצעות החדרת שתלי סיליקון לשדי המנותחת, המקנים נפח גדול יותר לשדיים, אך קיימת סכנה לדליפה משתלי הסיליקון אחרי הניתוח ולזליגת הסיליקון לבלוטות הלימפה ולהגדלתן. כמו כן, עשוי להיווצר קרע בשתל, שיוביל להיווצרות דלקת ולהתקשות השד.

סיכונים נוספים הם היווצרות חוסר תחושה או רגישות יתר בשדיים, צלקות ומראה שדיים לא אסתטי. בהקשר זה, חשוב לדעת שלא רק נזקים בריאותיים, אלא גם נזקים אסתטיים, וכן סבל נפשי הנובע מהפגיעה האסתטית, הוכרו בפסיקה כנזקים ממשיים המצדיקים פיצוי למטופלים, כל עוד הנזק האסתטי נובע מהתרשלות של הצוות הרפואי.

לא כל נזק שנגרם למטופלת בעקבות ניתוח להגדלת חזה ייחשב כתולדה של רשלנות רפואית, שכן ישנם נזקים שלא ניתן למנוע, גם כאשר הניתוח מבוצע כהלכה. עם זאת, בתי המשפט גם פסקו פיצויים למטופלות בעקבות רשלנות רפואית בניתוחי הגדלת חזה. דוגמה לכך ניתן למצוא בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה שעסק בתביעה שהגישה מטופלת בעקבות זיהום שהתפתח בשדיה לאחר ניתוח להגדלת חזה (תא (חי') 846/01). הזיהום התגלה כשלושה שבועות לאחר הניתוח בבדיקת ביקורת וכן הסתבר כי שדיה של התובעת פתוחים חלקית. עקב כך עברה התובעת סדרה ארוכה של טיפולים וניתוחים בשד הימני, עד שלבסוף הוצאו, לבקשתה, שתלי הסיליקון משדיה.

לאחר בחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט, כי הרופא המנתח התרשל בכך שלא נטל תרבית משדיה של המטופלת כשהזיהום התגלה לראשונה ובכך שלא בירר ביסודיות איזו אנטיביוטיקה נדרשת לטיפול בזיהום. עוד נקבע, כי התרשל בכך שלא אשפז את התובעת כדי לתת לה אנטיביוטיקה דרך הווריד ובכך שהתעקש לתפור שוב ושוב את שדה הימני ולא הוציא את השתלים מוקדם יותר. בהמשך לכך, נפסקו לתובעת פיצויים בסך 143 אלף ש"ח, בתוספת שכר טרחה.

לא הוזכר  הסיכון להיווצרות "קופסית" בשד

בתיק נוסף שהגיע להכרעה בבית המשפט, מטופלת טענה כי נותרה עם "שדיים מכוערים, בלתי סימטריים ומצולקים", לאחר שעברה ניתוח להגדלת חזה ועוד שלושה ניתוחים מתקנים. המטופלת ייחסה את הנזק שנגרם לה להתרשלות של הרופא המנתח בביצוע הניתוחים וכן טענה כי לא הסביר לה כראוי על הסיכונים הטמונים בניתוחים אלה ולכן למעשה, לא נתנה את הסכמתה מדעת לניתוחים (תא (י-ם) 14901/01).

בית משפט השלום בירושלים, שדן בתביעתה של המטופלת, קיבל את עמדתה בדבר התרשלותו של הרופא המנתח וקבע כי הלה התרשל בכך שנכנע לתחנוני התובעת שביקשה לעבור הגדלה נוספת בשדיה, באמצעות שתלים גדולים יותר, וביצע את הניתוח השלישי בסדרת הניתוחים, שכן היה סיכון רב לכך שהניתוח ייכשל ויביא לפגיעה אסתטית ולכיעור שדיה של המטופלת. כמו כן, התקבלה טענת המטופלת כי לא נתנה את הסכמתה מדעת כדין לניתוח הראשון וכן לניתוח השלישי ולניתוח הרביעי.

אשר לניתוח הראשון, נקבע כי הרופא הפר את חובתו לקבל את הסכמתה מדעת של המטופלת, בכך שלא הזכיר בכתב בטופס ההסכמה לניתוח את הסיכון להיווצרות "קופסית" בשד, כלומר להתקשות מעטפת השד, שהינו סיכון נפוץ בניתוחי הגדלת חזה המצריך תיקון, כפי שקרה במקרה זה. בפסק הדין הודגש, כי גם אם הסיכון הוסבר בעל פה, אין הרופא פטור מחובתו לציינו בכתב בטופס.

אשר לניתוח השלישי, נקבע כי גם כאן הרופא כשל בכך שלא ציין בטופס ההסכמה לניתוח את הסיכון להיווצרות קופסית בשד, "שסיכוייו להתממש הלך וגדל עקב הכנסת שתלים גדולים ובלתי מתאימים לתובעת", וכן בכך שהחתים את המטופלת על טופס הסכמה לניתוח, ביודעו כי "למעשה, אין מדובר בהסכמה שקולה והגיונית", וכי חתמה על הטופס "מתוך דחף מסוים המתעלם מהסיכונים הטמונים בניתוח". הואיל והניתוח הרביעי בוצע לשם תיקון תוצאות הניתוח השלישי, נקבע, כי גם לניתוח זה לא התקבלה הסכמתה מדעת של המטופלת.

בית המשפט הכיר הן בנכות רפואית ותפקודית בשיעור של 20 אחוז שנגרמה למטופלת עקב התרשלות הרופא והן בנכות נפשית בשיעור של 10 אחוז שנגרמה לה עקב הפגיעה האסתטית בשדיה. לאור זאת, נפסקו לה פיצויים בסך 385 אלף ש"ח, בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט.