בית המשפט קבע שאלמנה זכאית לקבל כספי ביטוח חיים של בעלה ז"ל וזאת למרות שתביעתה לקבלת כספי הביטוח התיישנה.
בעלה ז"ל של האלמנה היה מנכ"ל של חברת השקעות ידועה, אשר הלך לעולמו בנסיבות טראגיות, עת הוא שם קץ לחייו בשנת 2010 בהיותו בן 48, וכשהוא מותיר אחריו גם 4 ילדים, בנוסף לאלמנתו.
עוד בחייו פתח הבעל שלוש קופות גמל שכללו רכיב של ביטוח חיים אצל חברת הלמן-אלדובי, שמצידה רכשה את רכיב ביטוח החיים במסגרת פוליסת ביטוח חיים קבוצתית של חברת הפניקס.
אולם, רק בשנת 2014, כלומר, 4 שנים לאחר מות הבעל, פנתה האלמנה לראשונה להלמן אלדובי בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח החיים.
כידוע, תקופת ההתיישנות של תביעות ביטוח הינה תקופה מקוצרת, של 3 שנים בלבד, להבדיל מתקופת 7 השנים שבדרך כלל נוהגת לגבי תביעות אזרחיות. לפיכך, דחתה הלמן-אלדובי על הסף את תביעת האלמנה, בנימוק שחלפו למעלה מ-3 שנים ממועד פטירת הבעל ועד למועד הפניה אליה, ועל כן תביעתה התיישנה.
האלמנה עמדה על זכותה לקבלת כספי הביטוח, והגישה בשנת 2017 תביעה כנגד חברות הלמן-אלדובי והפניקס, בטענה שהן ידעו על מותו של בעלה מייד לאחר מותו, אך למרות זאת הן הפרו את חובתן להודיע לה על זכותה לקבלת תגמולי הביטוח לאחר מות הבעל ולפעול לביצוע תשלום התגמולים לידיה, וזאת בניגוד להוראות חוזר המפקח על הביטוח משנת 2003, לפיו על המבטח לנקוט בפעולות אקטיביות לצורך איתור מוטבים לאחר פטירת המבוטח ולשלם להם את תגמולי הביטוח.
עוד טענה האלמנה שהחברות גם הפרו את חובתן לשלוח את פוליסת ביטוח החיים לבעלה המנוח או לה, כאמור בסעיף 2(א) לחוק חוזה הביטוח.
התנערות שתי החברות מאחריותן
לאחר הגשת התביעה, שילמה הלמן-אלדובי לאלמנה, לפנים משורת הדין לטענתה, סך של 48,000 ₪ שהסתבר שהיא קיבלה מהפניקס עוד בשנת 2014 (!) בגין תגמולי הביטוח שמגיעים מאחת משלוש קופות הגמל, אך משום מה היא לא טרחה להעביר אותו באותו מועד לאלמנה.
עם זאת, הלמן-אלדובי המשיכה לסרב לשלם לאלמנה את התגמולים המגיעים משתי קופות הגמל האחרות, תוך שהיא עומדת על טענת ההתיישנות. בנוסף טענה הלמן-אלדובי שהוראות חוזר המפקח על הביטוח אינן חלות עליה, מאחר שהיא אינה חברת ביטוח (אלא רק חברה שמנהלת קופות גמל), וכי בכל מקרה, הסכום המירבי שמגיע לאלמנה לאור ההחרגה שבפוליסה הינו סך של כ-740 ₪ בלבד.
הפניקס מצידה טענה שמאחר שרכיב ביטוח החיים בקופות הגמל נרכש על ידי הלמן-אלדובי במסגרת פוליסת ביטוח קבוצתית, אזי אין כל יריבות משפטית בינה לאלמנה, ועל כן היה זה מחובתה של הלמן-אלדובי להתעסק בכל הקשור למשלוח הפוליסות ועדכון האלמנה לאחר מות בעלה על זכויותיה לפי ביטוח החיים שלו.
במילים פשוטות, הפניקס הטילה את האחריות למחדלים של אי משלוח הפוליסה ואי עדכון האלמנה לאחר מות בעלה על זכויותיה לפי הפוליסה על הלמן-אלדובי, ואילו הלמן-אלדובי התנערה מאחריות זו בטענה שחובות אלו חלות על הפניקס ולא עליה.
על מי מוטלת חובת משלוח הפוליסה?
בית המשפט קבע בתחילה שחברת הפניקס הייתה מחויבת לשלוח למנוח או לאלמנה את פוליסת ביטוח החיים.
בית המשפט קבע זאת בהסתמך על סעיף 2(א) לחוק חוזה הביטוח, שמטיל על המבטח את החובה לשלוח את הפוליסה, וזאת מבלי להבדיל בין ביטוח חיים של אדם בודד לבין ביטוח קבוצתי, וכן על תקנה 6 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), שקובעת במפורש שעל המבטח להמציא את הפוליסה לכל יחיד מקבוצת המבוטחים.
אולם, בית המשפט לא עצר בשלב זה, וקבע שגם הלמן-אלדובי פעלה שלא כדין בעניין אי משלוח הפוליסה, מאחר שחובת הנאמנות שמוטלת עליה לפי סעיף 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), חייבה אותה לוודא שהפניקס אכן שלחה להם את הפוליסה.
בהמשך לאמור לעיל קבע בית המשפט שחברת הפניקס הפרה את חובתה לשלוח לבעל ולאלמנה את הפוליסה, ואילו הלמן-אלדובי הפרה את חובתה לוודא שהפניקס אכן שלחה להם את הפוליסה.
כלומר, בית המשפט 'לא אהב' את העובדה לפיה שתי החברות זרקו את האחריות למשלוח הפוליסה זו על זו, וקבע במפורש שהחובה לגבי משלוח הפוליסה חלה על שתיהן.
בהמשך לכך קבע בית המשפט כי בהתאם לפסיקה, הפועל היוצא מהפרת חובת משלוח פוליסת הביטוח הוא גם הפרת חובת הגילוי והווידוא אודות ההחרגה לגבי היקף הכיסוי הביטוחי, ועל כן שתי החברות אינן יכולות להסתמך עליה. כלומר, שתי החברות אינן יכולות להסתמך על ההחרגות של הפוליסה שמגבילות את היקף הביטוח מאחר שהן לא טרחו לשלוח למנוח ואלמנתו את הפוליסה, וגם מכיוון שהן לא ציינו והדגישו את ההחרגות של הפוליסה באופן ברור וכנדרש בחוק.
בית המשפט הוסיף וקבע שהלמן-אלדובי גם הפרה את חובת הנאמנות המוטלת עליה כלפי האלמנה גם בכך שהיא לא העבירה לאלמנה את כספי הביטוח שהיא קיבלה מהפניקס בשנת 2014 מייד לאחר קבלתם, אלא מצאה לנכון לעשות זאת רק לאחר הגשת התביעה.
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט שעל החברות לשלם לאלמנה את כספי ביטוח החיים בסך של 96,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 36,000 ₪ והוצאות משפט.
[ת"א (רמלה) 46489-01-17 ט.ב. נ' הלמן-אלדובי והפניקס]
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
