חברות הביטוח נוהגות לעשות שימוש תדיר בטענת המרמה על מנת להימנע מתשלום פיצויים למבוטחים שלהן, וזאת גם כשאין להן כל ראיות לכך זולת "חשד" סתמי. חשוב להיות ערים לנטל הראייתי שמוטל על חברות הביטוח במקרים אלו, ולעמוד על מימוש זכויותיכם.
מהי "טענת מרמה" כלפי מבוטחים?
חוק חוזה הביטוח מטיל על המבוטחים חובת גילוי לפיה עליהם למסור מידע מלא ונכון לחברות הביטוח, וזאת הן בעת רכישת פוליסת הביטוח והן בעת הפניה לחברת הביטוח לקבלת הפיצויים לפי הפוליסה, וכפי שיוסבר להלן.
כאשר מבוטח עומד לרכוש את פוליסת ביטוח, חובת הגילוי מחייבת אותו לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות שחברת הביטוח מציגה לו, על מנת לאפשר לה להחליט האם היא מעוניינת לבטח אותו, ובאילו תנאים (סעיף 6 לחברת חוק חוזה הביטוח). מדובר, למשל, בשאלות שמופיעות בהצהרת הבריאות אודות מצבו הרפואי בעבר ובהווה של המבוטח, וכיו"ב. ככל שהסתבר לחברת הביטוח בדיעבד שהמבוטח מסר לה תשובה שמסתירה מידע מהותי, אזי אם הגילוי אירע לפני מקרה הביטוח – חברת הביטוח תהיה רשאית לבטל את הפוליסה, ואם הגילוי אירע לאחר מקרה הביטוח – היא תהיה רשאית לשלם למבוטח פיצויים מופחתים, אא"כ הסתבר שהמבוטח עשה זאת בכוונת מרמה, שאז היא תהיה פטורה כליל מלשלם לו את הפיצויים (סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח).
כאשר המבוטח פונה לחברת הביטוח בדרישה לקבל פיצויים לפי הפוליסה, חובת הגילוי מחייבת אותו למסור לה עובדות נכונות ומלאות בנוגע למקרה הביטוח. ככל שהסתבר לחברת הביטוח שהמבוטח מסר לה עובדות כוזבות או העלים ממנה עובדות לגבי מקרה הביטוח, וזאת בכוונת מרמה, היא תהיה פטורה מלשלם לו פיצויים (סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח).
מהו נטל הראיה לגבי "טענת מרמה" כלפי מבוטחים?
כאשר טענת המרמה הינה טענה מבוססת, אזי אין ספק שהמדובר בטענה לגיטימית, לבל יצא המבוטח החוטא נשכר ממעשה המרמה שלו.
עם זאת, בית המשפט העליון חזר והדגיש לא אחת שכאשר חברת ביטוח מעלה כלפי מבוטחיה טענת מרמה, עליה להביא ראיות כבדות משקל, חותכות ומוצקות, לשם הוכחת טענה זו.
שכן, יש לזכור שטענת מרמה הינה טענה כבדת משקל, בעלת גוון פלילי, ועל כן היא עלולה, במקרים שבהם אין לה כל בסיס, לא רק למנוע מהמבוטח מלקבל את הפיצויים שלהם הוא זכאי, כי אם גם להטיל כתם על שמו הטוב. לפיכך, מן הראוי להשתמש בטענה זו בזהירות, ורק כאשר לחברת הביטוח יש ראיות של ממש להוכחת טענה זו.
במילים אחרות: גם למבוטח יש את חזקת החפות כלפי טענת המרמה של חברות הביטוח.
אולם, בפועל, חברות הביטוח נוהגות להעלות את טענת המרמה גם במקרים רבים שאין להן כל ראיות לטענה זו (קל וחומר ראיות כבדות משקל), זולת "חשד" סתמי, או צירוף מקרים שאין בו כדי להעיד על דבר.
קלות הדעת שמאפיינת את חברות הביטוח בעשיית בשימוש בטענה כה כבדה כטענת המרמה, הינה לעיתים בלתי נסבלת, במיוחד לאור ההשלכות החמורות שנובעות ממנה מבחינת הפגיעה בזכויותיו של המבוטח ובשמו הטוב.
למותר לציין שגם חברות הביטוח מודעות להשלכות הללו. אולם, דומה שלדידן השימוש בטענה זו הינו נעשה בהתאם לטקטיקה הידועה כ-"שיטת מצליח", ולו במטרה להרתיע את המבוטחים מלהגיש תביעה נגדן בפני בית המשפט. ואכן, מבוטחים רבים נרתעים מעצם עוצמת טענת המרמה שמוטחת בהם והסיכון שנשקף ממנה לשמם הטוב, ועל כן הם מעדיפים לזנוח את זכויותיהם גם במקום שאין לכך כל בסיס, וחבל מאד שכך.
עם זאת, ישנם גם מבוטחים שלא נבהלים מהטקטיקה הנלוזה של חברת הביטוח, ועומדים על זכויותיהם כלפיה. כך אירע, למשל, במקרה של מר יצחק קלדרון, שיתואר להלן.
סיפורה של שקית התכשיטים
מר קלדרון ביטח בשנת 2004 את דירתו ותכולתה בפוליסת ביטוח כל הסיכונים אצל חברת הפניקס, וחידש אותה בשנת 2006.
במסגרת פוליסת הביטוח הנ"ל, הוא ביטח גם תכשיטים בשווי של כ- 65,000 ₪, וזאת לאחר שסוקרים מטעם חברת הביטוח ראו את התכשיטים ובדקו אותם הן במועד רכישת הפוליסה והן במועד חידושה.
במהלך חודש אוקטובר 2006 לקח מר קלדרון את התכשיטים בתוך שקית לחנות תכשיטים בתל אביב, על מנת לקבל ממנה הצעת מחיר לניקויים וחידושם. לאחר שהוא הגיע לחנות, הציג את התכשיטים בפני בעליה, וקיבל ממנו הצעת מחיר, הוא הכניס את שקית התכשיטים לכיס מכנסיו ויצא מהחנות.
במהלך היום הוזעק מר קלדרון על ידי אשתו לאחר שאירעה תקלה ברכבה. מר קלדרון הנאמן נחלץ לעזרת אשתו, וניסה לתקן את רכבה. אולם, לאחר שהוא הגיע לביתו, הוא גילה לפתע ששקית התכשיטים איננה נמצאת בכיסו, והעריך שהיא כנראה נפלה בעת שהוא ניסה לתקן את התקלה ברכב של אשתו. לפיכך, הוא שב למקום התיקון, חיפש שם את התכשיטים, אך הוא לא מצאם. הוא גם שאל עוברים ושבים האם הם מצאו אולי את התכשיטים, אך תשובתם הייתה שלילית.
בעקבות זאת, הוא דיווח על אובדן התכשיטים למשטרת ישראל, ופנה לחברת הפניקס בתביעה לקבל את הפיצויים בגינם.
אולם, חברת הפניקס דחתה את תביעתו של מר קלדרון בטענה שאותם התכשיטים שכעת אבדו לכאורה, לטענתו של מר קלדרון, כבר נתבעו על ידו בעבר, בשנת 2003, בעת שהוא היה מבוטח בחברת ביטוח אחרת, אף זאת בטענה דומה של אובדן, וכי מר קלדרון גם הפר את חובת הגילוי שחלה עליו בעת רכישת הפוליסה מאחר שהוא לא דיווח לה על אובדן התכשיטים בעבר ("מקרה הביטוח" הקודם, בשפה המשפטית), ועל כן המדובר ב-"תביעת מרמה".
מר קלדרון לא נרתע מטענותיה של חברת הפניקס, והגיש נגדה תביעה בפני בית המשפט.
בכתב הגנתה, עמדה חברת הפניקס על טענותיה, אולם הן נדחו על ידי בית המשפט, ומהטעמים הבאים.
דחיית טענת הפניקס בדבר הפרת חובת הגילוי בעת רכישת פוליסת הביטוח
לגבי טענת הפניקס לפיה מר קלדרון לא דיווח לה בעת רכישת הפוליסה על אובדן התכשיטים בשנת 2003, ועל כן היא פטורה מלשלם לו פיצויים, קבע בית המשפט כי יש לדחות טענה זו משני נימוקים.
ראשית, כדי להוכיח את טענתה בדבר הפרת חובת הגילוי, היה על חברת הפניקס להגיש בפני בית המשפט את הצעת הביטוח שהיא הגישה למר קלדרון בעת רכישת הפוליסה ואשר ממנה ניתן היה ללמוד על השאלות עליהן הוא השיב באותו מועד. אולם משום מה, חברת הפניקס בחרה שלא לעשות כן. לפי הפסיקה, כאשר בידי בעל דין נמצאת ראיה שיכולה לסייע לו, אולם הוא בוחר שלא להציג אותה בפני בית המשפט, אזי מחדל זה צריך לפעול לרעתו. לפיכך, מחדל אי הבאת הצעת הביטוח למר קלדרון על ידי חברת הפניקס צריך לפעול לרעתה במקרה דנן, באופן לפיו יש לקבוע שהיא לא הוכיחה את טענתה לפיה מר קלדרון הפר את חובת הגילוי לגבי האובדן הקודם של התכשיטים.
שנית, סוכן הביטוח של מר קלדרון העיד בפני בית המשפט שהוא ידע על מקרה הביטוח הקודם לפני מכירת הפוליסה למר קלדרון, וזאת מפיו של מר קלדרון בכבודו ובעצמו. לפי סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, יש לראות את סוכן הביטוח כשליחה של חברת הביטוח (למעט במקרה שבו הוא פעל כשליחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב, מה שלא אירע במקרה דנן), וכן יש לראות בידיעת סוכן הביטוח לגבי מידע מהותי נכון כידיעה של חברת הביטוח. לפיכך, יש לראות בידיעת סוכן הביטוח אודות מקרה הביטוח הקודם כידיעה של חברת הפניקס עצמה.
דחיית הטענה בדבר זהות התכשיטים שאבדו במקרה דנן לתכשיטים שאבדו במקרה הקודם
לגבי טענת הפניקס לפיה התכשיטים שאבדו במקרה דנן הינם אותם התכשיטים שאבדו במקרה הקודם, קיבל בית המשפט את עדותו של מר קלדרון לפיה אין המדובר באותם תכשיטים, כי אם בתכשיטים אחרים שהוא קנה לאשתו, ואשר דומים לתכשיטים שאבדו, וזאת בין היתר מאחר שתיאור התכשיטים בדו"ח הסוקר לגבי הפוליסה הקודמת משנת 2003 הינו שונה מתיאור התכשיטים בדו"חות הסוקרים לגבי הפוליסה שנרכשה מחברת הפניקס.
אמנם, מר קלדרון לא הציג בפני בית המשפט קבלה בגין רכישת התכשיטים על ידו, אולם בית המשפט קיבל את הסברו לפיו הוא בחר שלא לקבל קבלה בגין רכישת התכשיטים על מנת להוזיל את עלותם, והעיקר: הסוקרים מטעם חברת הפניקס ראו במו עיניהם את התכשיטים בעת רכישת הפוליסה מחברת הפניקס וחידושה, וזה בעצם מה שחשוב, ולא הקבלה בגין הרכישה.
דחיית טענת המרמה
לבסוף, ולאחר בחינת חומר הראיות שהוצגו בפניו, דחה בית המשפט גם את טענת המרמה של הפניקס לגבי הגשת התביעה הביטוחית על ידי מר קלדרון בפניה, בקובעו שישנו מרחק גדול מאד בין מרמה ממשית, לבין "חשד" למרמה, כפי שלמעשה יש לחברת הפניקס במקרה דנן.
טענת המרמה הינה למעשה טענה לביצוע מעשה פלילי, ועל כן נטל הראיה שמוטל על חברת הפניקס הינו גבוה וכבד מנטל הראיה "הרגיל" שמוטל על בעל דין במשפט אזרחי, אולם חברת הפניקס לא עמדה בנטל זה.
בהתאם לכך, קיבל בית המשפט את תביעתו של מר קלדרון, וחייב את חברת הפניקס לשלם לו את הפיצויים המגיעים לו לפי הפוליסה שרכש ממנה.
עם זאת, בית המשפט דחה את בקשתו של מר קלדרון לחייב את חברת הפניקס לשלם לו גם ריבית עונשית מיוחדת מכח סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, שמקנה לבית המשפט את הסמכות לחייב את חברת הביטוח בתשלום ריבית זו כאשר הוכח בפניו שסירובה של חברת הביטוח לשלם למבוטח את הפיצויים נעשה בחוסר תום לב.
בית המשפט נימק את דחייתו בכך שמר קלדרון ביקש את החיוב בתשלום הריבית העונשית רק במסגרת סיכומיו, בשעה שהיה עליו להעלותה מלכתחילה, במסגרת כתב תביעתו, ועל כן נמנע מחברת הפניקס מלהתגונן בפני טענה זו.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
