חברת הביטוח מגדל חוייבה בתשלום פיצויים לבעל רכב שרכבו ניזוק על ידי מבוטחתה בנהיגה לאחור (תאונת רוורס). טענת מגדל בדבר מרמה ועשיית קנוניה בין בעל הרכב הנפגע והמבוטחת, נדחתה.
סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח פוטר את חברות הביטוח מאחריות כלפי המבוטח במקרה שבו המבוטח מסר להן עובדות כוזבות או העלים מהן עובדות לגבי מקרה הביטוח, וזאת בכוונת מרמה.
לפיכך, אין זה פלא שחברות הביטוח נוהגות לעתים לעשות שימוש גם בסעיף זה כדי לפטור את עצמן מכל אחריות לתשלום פיצויים, וזאת גם אם אין להן בהכרח הוכחות מוצקות לכך, אלא "חשד" בלבד, כפי שאירע גם במקרה שלפנינו.
תאונת הרכב שבגינה הוגשה התביעה נגרמה במרץ 2018, בשעה שנהגת הרכב הפוגע, שעובדת בחנותו של התובע, נסעה לאחור, ברוורס, ופגעה ברכבו של התובע, שעמד באותה עת במגרש החניה של החנות שלו.
חברת הביטוח של הנהגת, מגדל, דחתה את תביעת הביטוח של התובע, בטענה שהוא והנהגת מנסים לרמות אותה כדי להוציא ממנה כספים שלא כדין. עקב כך נאלץ התובע להגיש תביעת פיצויים בסך של כ-57,000 ₪ בבית המשפט, וזאת הן כנגד מגדל והן כנגד הנהגת. בהמשך לכך, הגישה הנהגת הודעת צד שלישי כנגד מגדל, בה טענה שעל מגדל להחזיר לה כל סכום שהיא תצטרך לשלם במידה שהתביעה נגדה תתקבל.
בית המשפט דחה את טענת מגדל לכוונת מרמה בקבלת תגמולי ביטוח, בקובעו שהיא לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה לצורך הוכחת כוונה זו, וקיבל את התביעה שהוגשה נגדה.
נטל הראיה להוכחת טענת מרמה
לפי הפסיקה, נטל הראיה אשר מוטל על חברת ביטוח שמבקשת לפטור את עצמה מאחריות למקרה ביטוח באמצעות טענת מרמה לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, הינו נטל כבד, וזאת הן בשל הטלת הסטיגמה על המבוטח כרמאי, והן בשל תוצאותיו הקשות.
כתוצאה מכך, על חברת הביטוח להביא מידע וראיות בעלי משקל, שמעוררים חשד של ממש לכוונת מרמה.
כדי לעמוד בנטל הכבד להוכחת כוונת המרמה, על חברת הביטוח להוכיח את שלושת היסודות של כוונת המרמה:
- מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.
- מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו.
- כוונה להוציא מחברת הביטוח כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
לפי הפסיקה, אם חברת הביטוח הצליחה להוכיח את קיומם של היסוד הראשון והיסוד השני של כוונת המרמה, לפיהם המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות, והוא עשה זאת ביודעין, אך העובדות הנכונות אינן ידועות, אזי יש לראות בחברת הביטוח כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים, וכן לגלות את העובדות הנכונות. אם המבוטח גילה את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט, אזי בית המשפט יקבע על סמך עובדות אלו, האם גם היסוד השלישי של כוונת המרמה התקיים, כלומר, האם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא שלא כדין כספים מחברת הביטוח, או שהם נמסרו מתוך מניע אחר, שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו (רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס).
מגדל לא הוכיחה את כוונת המרמה
מכיוון שהנהג לא נכח במועד קרות התאונה שפגעה ברכבו, הוא לא יכול היה למסור פרטים מדוייקים על אופן התרחשותה, אולם גם הוא וגם הנהגת עצמה טענו שהנהגת פגעה בטמבון של הרכב שלו עם חלקו השמאלי-אחורי של הרכב שלה, תוך כדי נסיעה לאחור.
לעומת זאת, מגדל טענה שתביעת הביטוח הוגשה במרמה על ידי התובע והנהגת, וזאת בהסתמך על דו"ח החקירה של חוקר מטעמה שכלל טענות שונות, וביניהן טענות בדבר הסתרת קשרי העבודה בין התובע לנהגת מפני מגדל, מילוי שם שגוי של הנהגת בטופס תביעת הביטוח מטעם התובע, והעובדה שהתובע לא שמר את סרטוני מצלמת האבטחה של מקום התאונה. [ראו בנוסף: האם המידע המצוי בדו"ח החוקר מפני המבוטח – חסוי?]
בית המשפט קבע כי הגרסאות של התובע והנהגת לגבי התרחשות התאונה הינן גרסאות אמינות ומקובלות עליו, בעוד שדו"ח החקירה של החוקר מטעם מגדל מתבסס על טענות שאינן מעוררות חשד כלשהו לכוונת מרמה מצד התובע והנהגת, קל וחומר "חשד של ממש" לכוונה כזו.
לגבי טענת החוקר שהנהגת הסתירה ממגדל את קיום קשרי העבודה בינה לתובע, ולא ציינה אותם בטופס ההודעה שלה על התאונה למגדל, קבע בית המשפט שאין לפרט זה כל משמעות לגבי התביעה, מאחר שבטופס זה, שנוסח על ידי מגדל עצמה, אין כל דרישה לציין קירבה שקיימת בין הצדדים לתאונה (ככל שקיימת קירבה כזו), מה גם שניתן לגלות בקלות את קשרי העבודה שבין הצדדים, בפרט שהנהגת ממשיכה לעבוד בחנותו של התובע גם לאחר התאונה.
לגבי טענת החוקר שבטופס הודעת התובע על התאונה לחברת הביטוח שמבטחת את הרכב שלו, צויין שם שגוי של הנהגת, קבע בית המשפט שמדובר בטופס שהוגש ע"י סוכן הביטוח של התובע, ולא ע"י התובע עצמו, וכי מדובר בטעות אנוש של סוכן הביטוח, שאין להסיק ממנה כל כוונת מרמה מצידו, בפרט שהוא ציין פרטים נכונים לגבי כתובת הנהגת ומספר הרכב שלה.
לגבי טענת החוקר לפיה התובע לא טרח לשמור את סרטי מצלמת האבטחה של מגרש החניה שבו אירעה התאונה, קבע בית המשפט שבנסיבות בהן הנהגת לקחה באופן מיידי אחריות לתאונה, אין כל סיבה לצפות מהתובע שהוא ישמור הוכחות לגרימת התאונה על ידי הנהגת. בנוסף, מגדל הייתה יכולה לשלוח את החוקר בסמוך לאחר התאונה, ולקחת בעצמה את סרטי הצילום, ומאחר שהיא לא טרחה לעשות זאת, אין לה אלא להלין על עצמה.
בסיכומו של דבר, קיבל בית המשפט את תביעת הפיצויים של התובע והודעת צד ג' של הנהגת, וחייב את מגדל לשלם לתובע פיצויים בסך של כ-57,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לרכבו עקב התאונה, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ + מע"מ, וסכום האגרה.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
