כוונות גנב כבסיס לזכאות נפגע תאונת דרכים

אדם ניסה למנוע את גניבת רכבו, נפגע בנפילה מהרכב ותבע פיצויים כנפגע מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המחוזי קיבל את טענתו, אך ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור קרנית וקבע כי אינו זכאי לפיצויים על רקע כוונת הנהג.

גניבת רכב אינה רק נזק כספי או רכושי. מורכב לתאר את התחושות השליליות שגניבת רכב מעוררת בנו באופן טבעי. מנעד הרגשות עובר בין כעס על הגנב שנטל בכוח רכוש לא לו, לעיתים זו תחושה של חדירה של זר לפרטיות, פגיעה ברגשות סנטימנטליים ועוד. לא פעם רגשות לא פשוטים אלה מלווים גם בתחושת חוסר אונים, חוסר אמון ואפילו תסכול מאזלת היד של מערכת האכיפה.

אין לדעת מראש כיצד מי מאתנו יגיב במקרה שיקלע בעל כורחו כעד למעשה גניבה. בדרך כלל ובהתאם לנסיבות, הפעולה שלנו, בין אם בריחה מהמקום, ניסיון לעצור את הגנב או טלפון למוקד המשטרה, סביר להניח שתהיה אינסטינקטיבית. במקרה של ניסיון למנוע גניבת רכב ישנו סיכוי להיפצע. במאמר הבא נדון בשאלה האם יש זכאות לפיצוי במקרה שכזה ונבחן אותה באמצעות מקרה מבחן אחד, אפילו מעט מקומם.

הגדרות החוק ביחס למונח "תאונה"

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נועד לאפשר לכל אדם שנפגע בתאונה לתבוע פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לו ללא כל קשר לשאלת האשמה. החוק מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". על פניו, ההגדרה המרחיבה של המושג עשויה להביא להנחה השגויה כי כל פגיעה מרכב מנועי, למעט רכבים המוחרגים מהחוק (כמו כיסא גלגלים או קלנועית), בזמן נסיעה נכללת בהגדרה ומזכה בפיצוי. באופן מפתיע לא זה המצב. החוק מכיל חריג, חזקה ממעטת בשפה משפטית, לפיו מאורע שנעשה במתכוון על מנת לפגוע בגופו או ברכושו של אדם לא ייחשב כתאונת דרכים [ראו גם: נזקי גוף הנגרמים במהלך גניבה]. יעקב בלבן ואשתו למדו זאת על בשרם.

פגיעה בזמן גניבה: תאונת דרכים או פגיעה במתכוון?

יעקב בלבן, ששהה במשתלה לצורך מכירת שתילים, הבחין לפתע באדם זר שיושב ברכבו ומנסה לגנוב אותו. בלי להקדיש לכך מחשבה, רץ יעקב מיד אל הרכב ונאחז בו בניסיון למנוע את גניבתו. הנהג החל בנסיעה מסוכנת, שכללה האצה ונסיעה בזיגזג כדי להפיל את יעקב. לאחר כ-160 מטרים איבד יעקב את אחיזתו ותוך כדי נפילה נפגע מגלגלי הרכב שהמשיך כמובן בנסיעה מבלי לעצור.

תביעת נזיקין הוגשה על ידי יעקב בבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד קרנית, התאגיד הציבורי שהוקם מתוקף חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ותפקידו לפצות נפגעים שאין מבטח ממנו יוכלו לתבוע את נזקיהם, למשל במקרים של נהג רכב גנוב. במהלך המשפט טענה הנתבעת, כלומר קרנית, שהפגיעה המצערת של יעקב אינה מוגדרת כתאונת דרכים משום שהיא עונה לקריטריון החזקה הממעטת כלומר היא בגדר גרימת נזק שאירע במתכוון. כלומר, השימוש ברכב נעשה שלא על מנת לנסוע אלא כדי לגרום נזק במתכוון.

בית המשפט נדרש אפוא להחליט אם הפגיעה ביעקב היא כתוצאה מתאונת דרכים או שהיא ניסיון לגרום נזק במתכוון ולכן מוחרגת כאמור בחוק. לפי בית המשפט המחוזי, שדחה את טענות קרנית, נסיבות האירוע מעידות שבכל זאת מדובר בתאונת דרכים ולא בגרימת נזק במתכוון. לפי בית המשפט לא ייתכן כי בשניות המועטות בהן נאחז יעקב ברכבו גיבש הנהג כוונה לפגוע בו. משום שהגנב לא נתפס ולא נשמעה גרסתו, יש להניח כי מטרתו היתה גניבת הרכב והנסיעה הפרועה והמסוכנת אינה חלק מניסיון לפגוע ביעקב אלא חלק מניסיון הגניבה. לכן פסק בית המשפט כי על קרנית לפצות את יעקב.

בית המשפט העליון: התאונה אינה מזכה בפיצוי משום שהגנב רצה לפגוע

קרנית הגישה ערעור לבית המשפט העליון אשר קיבל את הערעור ודן בעניין בהרכב של שלושה שבראשו עמד המשנה לנשיאת העליון – השופט אליעזר ריבלין. טענתה של קרנית היתה כי לא ניתן להגדיר את האירוע כתאונת דרכים משום שהאירוע נועד לפגוע במתכוון ביעקב ולכן חלה עליו החזקה הממעטת, שמוציאה את נזקיו של יעקב מחובת פיצויים מתוקף הוראות החוק.

בית המשפט העליון נדרש לבחון שתי שאלות: האם תכלית הפגיעה ביעקב היתה גרימת נזק ואם הנזק נגרם בעקבות המעשה עצמו, כלומר הנסיעה הפרועה, או בשל שימוש ברכב.

ביחס לשאלה הראשונה, לפי בית המשפט העליון את הנסיעה הפרועה יש לפרש כניסיון מכוון להפיל את יעקב. אמנם גם בית המשפט מסכים שהמניע העיקרי היה הרצון של הנהג להצליח לברוח עם הרכב, אבל קידום כוונה זו עבר דרך הפגיעה ביעקב ולכן לא ניתן לקבוע אלא שזו היתה כוונת הנהג, כלומר גנב הרכב. במילים אחרות, למרות שלא ניתן לשמוע את גרסת הנהג ניתן ללמוד מהתנהלותו על כוונותיו לפגוע ביעקב. מכאן שכוונת הנסיעה הפרועה בגינה נפגע יעקב נעשתה על מנת לפגוע ולא לשם שימוש ברכב ככלי תחבורה המיוחד לנסיעה.

בכל הנוגע לשאלה השנייה שעמדה להכרעה, כלומר האם הנזק נגרם בשל שימוש ברכב או בשל הגניבה, נקבע שהנזק מקורו בנסיעה הפרועה ולא בשל השימוש ברכב מנועי. כלומר, הנזק נגרם בכוונת מכוון ומתוך ניסיון להפיל את יעקב כדי להמשיך בגניבה. בית המשפט הגדיר כי "רצון להפיל אדם התלוי מבחוץ על רכב נוסע, שקול לרצון לפגוע באותו אדם". לפיכך, ניתן לומר שהנהיגה הפרועה לא היתה בשל הגניבה אלא מתוך לפגוע במכוון ביעקב כדי להמשיך בתכנית לגנוב את הרכב.

בסופו של דבר ועל סמך נימוקים אלה מסקנתו של העליון היתה הפוכה לזו של בית המשפט המחוזי – לדידו הפגיעה ביעקב אינה עונה על ההגדרה של תאונת דרכים כמצוין בסעיף 1 לחוק ומשכך לא קמה ליעקב זכאות לפיצויים.

הביקורת סביב פסק הדין והמסר הציבורי

פסיקה זו של העליון שולחת למעשה מסר ברור: אל תתערבו בגניבה, אחרת במקרה של פגיעה לא תהיו זכאים לפיצויים על נזקי גוף. כך יוצר בית המשפט העליון הבחנה ברורה בין תאונת דרכים לתאונה מכוונת, שעה שמדובר בעניין מהותי על פי הגדרת המונח בחוק. בשפה פשוטה, מכיוון שלתפיסתו של בית המשפט הפגיעה ביעקב נעשתה במתכוון, היא אינה מזכה בפיצוי על פי הוראות החוק.

פסיקה זו של העליון עוררה ביקורת ציבורית נוקבת, משום שהיא בעלת השלכות חברתיות משמעותיות ונסביר:

במצב העניינים הדעת הסבירה לא יכולה לקבל את ההנחה שמטרתו של הגנב היתה לפגוע ובמתכוון ביעקב. הרי לא היתה ביניהם היכרות מוקדמת ואין הגיון במחשבה שבמהלך בן מספר שניות הספיק הגנב לפתח כוונה לפגוע ביעקב. מכאן די ודאי לקבוע שמטרתו של הגנב היתה לגנוב את הרכב ולברוח עמו.

במקרים שונים בעבר כבר קבע בית המשפט העליון כי לשם החלת החזקה הממעטת, על יסוד הכוונה להיות מופנה ביחס לעצם קרות התאונה ולא די במעשה על ידי גנב, אשר סופו הבלתי רצוי הוא התרחשותה של תאונת דרכים. במילים אחרות, יש לקבוע כי הגנב רצה לפגוע ביעקב, פשוטו כמשמעו. במקרה זה החליט כבוד השופט ריבלין כי מהעובדה שהגנב היה מעוניין לברוח עם הרכב בזמן שיעקב ניסה להיתלות עליו, יש לראות בו כמי שרצה גם לפגוע בו. פרשנות זו, המעניקה לגנב (אשר לא נמצא עד היום) כוונה משוערת תוך שהיא שוללת את זכויותיו של נפגע שרק רצה למנוע את גניבת רכבו, היא פרשנות שלא מתיישבת עם ההיגיון הבריא.

טבעי דווקא להניח שמטרתו של הגנב היתה לגנוב את הרכב ולכן אופן הנהיגה בפרוע טפל למטרה זו. בסיבה לפגיעה היעקב נבעה מהטעם הפשוט – הוא הפריע למהלך הגניבה ולא היה בפגיעה משום פגיעה אישית ומכוונת. גם הניסיון הגנב "להיפטר" מיעקב, שהיה עסוק בניסיונות להיתלות על הדלת כדי למנוע את הגניבה, נעשה יש להניח מתוך רצון לברוח עם הרכב. כל עוד לא נתפס הגנב, אין היגיון בהנחה שהנחה אותו רצון פוזיטיבי לפגוע ביעקב, בוודאי כל עוד ניתן לייחס סיבות אחרות להתנהלותו, למשל החשש להיתפס. מכאן, כל עוד חסרה גרסת הגנב להתנהגותו, ראוי היה שבית המשפט העליון יקבע, ולו בשל הספק, שהמקרה הוא תאונת דרכים, בוודאי לא להותיר אדם שפעל מתוך אינסטינקט להגן על רכושו ניזוק וללא כל פיצוי.

אין ספק שפסק דין זה מוסיף עוול לנפגע, אשר נקלע לסיטואציה בעל כורחו ופעל באופן אינסטינקטיבי כפי שרבים מאיתנו היו פועלים קרוב לוודאי. במסגרת השיקולים אשר הובאו עת כתיבת פסק הדין, שומה היה על בית המשפט העליון להביא בחשבון את ההשלכות החברתיות של פסק הדין. המשמעות של שלילת הפיצוי מהנפגע, מעודדת אזרחים הנחשפים לגניבת רכב שלא לפעול ולא לעמוד בדרכו של הגנב. לפרשנות הזו השפעה גם על התנהגותם האפשרית של שוטרים או עוברי אורח ולמנוע מהם לעמוד בדרכו של גנב בעת ביצוע עבירה ולהניח לו לחמוק. אין כל היגיון בסיוע שהרי במקרה של פגיעה לא יזכו, לפחות לפי פרשנות זו של העליון, לכל פיצוי על הנזק שייגרם להם.

חשוב לדעת, כי פסק הדין אינו מהווה תקדים לכל אירוע גניבה, ובכל מקרה יצטרך בית המשפט לבחון את כוונת הגנב. לכן, אף על פי שבנסיבות פסק הדין דחה בית המשפט העליון את זכאותו של הנפגע לתשלום פיצוי, יש לזכור כי כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. ישנם מקרים, גם דומים למקרה זה, בהם מסקנת בית המשפט שונה מפרשנות זו של העליון.

לפיכך, במידה ונפגעתם עקב תאונה, אפילו נסיבותיה נראות לכן בלתי שגרתיות וכאלה שלכאורה אינן מקימות זכות לפיצוי, פנו לקבלת ייעוץ משפטי.

[רעא 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יעקב בלבן]