פיצוי בשנים האבודות שלאחר גיל הפרישה

לאור התפתחות הפסיקה, ניזוקים שתוחלת חייהם קוצרה, וכן תלוייהם ויורשיהם, עשויים להיות זכאים כיום לפיצוי גם בגין הכנסות שהניזוק היה צפוי לקבל אחרי גיל הפרישה.

בשפת דיני הנזיקין, "השנים האבודות" הן שנות החיים שנגרעו מאדם עקב פגיעה באירוע נזיקין, כמו תאונת דרכים, רשלנות רפואית ועוד. למשל, מניין השנים האבודות של גבר בריא, שנהרג בגיל 40 בתאונת דרכים, הוא ההפרש שבין גיל פטירתו לבין תוחלת החיים הצפויה לגבר בריא בן 40 בישראל בעת הרלוונטית. בדומה לכך, אם הניזוק לא נפטר מייד עקב הפגיעה אך ניתן להעריך כי חייו יתקצרו או קוצרו בשל כך, מניין שנותיו האבודות יהיה ההפרש שבין גיל פטירתו הצפוי או גיל פטירתו בפועל לבין תוחלת החיים שהייתה צפויה לו אלמלא נפגע.

במשך תקופה ארוכה הכירו בתי המשפט בישראל בקיצור תוחלת חיים בעיקר כנזק לא ממוני, המתבטא בכאב וסבל, אך לא כנזק ממוני, המתבטא באובדן ההכנסות המשוערות של הניזוק בשנים האבודות. לכן לניזוקים וליורשיהם לא נפסקו פיצויים בגין הפסד ממוני בשנים האבודות, ואילו תלויי ניזוקים הוכרו כזכאים לפיצוי על כך רק בתנאים מסוימים. עם זאת, בשנת 2004 חל מפנה בפסיקה, כשבית המשפט העליון קבע כי הן הניזוק והן תלוייו ועזבונו, כלומר יורשיו, זכאים לפיצוי בגין אובדן הכנסות מעבודה בשנים האבודות (ראו מאמר: פיצוי בשל קיצור תוחלת חיים בשנים האבודות).

מאז הורחבה הלכה זו, הידועה כהלכת אטינגר, בשורה של פסקי דין. החידוש המרכזי, שעליו נרחיב כאן, נוגע לזכאות לפיצוי גם בגין הכנסות שהניזוק היה צפוי לקבל בשנים האבודות שלאחר גיל הפרישה,ובכלל זה תשלומי פנסיה וקצבת זקנה.

האם הלכת אטינגר חלה גם על הפסד ממוני לאחר גיל פרישה?

בפרשת אטינגר (ע"א 140/00) נדונה תביעה לפיצויי נזיקין שהגישו הוריו ואחותו של קטין בן עשר שנפטר לאחר שנפל לבור בלתי מגודר בשטחה של עיריית ירושלים ונחבל בראשו. במקרה זה דרשו התובעים פיצוי עבור הפסד הכנסות מעבודה במהלך שנות ההשתכרות שהיו צפויות למנוח עד גיל פרישה, אך התביעה לא התייחסה להכנסות שהיו צפויות למנוח בתקופה שלאחר גיל פרישה. בהתאם לכך, ההלכה שקבע בית המשפט העליון בפרשה זו, לא עסקה בזכאות לפיצוי בגין הכנסות בשנים האבודות שנספרות אחרי גיל הפרישה, אלא רק בגין הכנסות בשנות העבודה האבודות.

לעומת זאת, שני תיקים אחרים שנדונו כעבור שנים ספורות בבית המשפט המחוזי, עסקו בפיצויים ליורשים ולתלויים של גברים בוגרים שנהרגו בתאונות דרכים במהלך שנות העבודה שלהם והתייחסו לפיצויים גם עבור הכנסות אבודות לאחר גיל הפרישה. בפרשת אשכר (תא (י-ם) 7073/05), נפסקו לאלמנתו ולילדיו של המנוח פיצויים בעבור הכנסות שהיו צפויות למנוח  גם אחרי גיל פרישה, מעבודתו בחברה שהקים, ואילו בפרשת מאיר (תא (חי') 205/01) נפסקו לתלוייו ויורשיו של המנוח פיצויים לא רק בגין הפסדי שכר בשנים האבודות, אלא גם בגין הפסד תגמולי הפנסיה הצפויים של המנוח אחרי גיל פרישה ובגין הטבות שהגיעו לו מכוח זכויותיו כנכה צה"ל עד סוף תוחלת חייו.

בתיק בינה קונשטט,שהוכרע ב-2007 בבית משפט השלום בירושלים (תא (י-ם) 8768/05) שאלת הזכאות לפיצוי עבור הכנסות בשנים האבודות שלאחר גיל פרישה הייתה סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים. במקרה זה, שעסק בפיצויים ליורשיה של מנוחה שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 71,קבע בית המשפט כי אין סיבה להחיל את הלכת אטינגר רק על הכנסות מהשתכרות עד גיל פרישה, וכי יש ליישם אותה גם על הכנסות אבודות אחרי גיל פרישה. לפיכך נפסק לתובעים פיצוי גם בגין הכנסות מפנסיה, מ"רנטה" מגרמניה ומקצבת זקנה שהמנוחה הייתה ממשיכה לקבל בשנים האבודות.

ואולם, כפי שיתואר להלן, רק בתיק בינה מזרחי (תא (פ"ת) 5917/06), שהגיע לפתחו של בית משפט השלום בפתח תקוה ניתנה גושפנקא לעמדה שהובעה בתיק קונשטט. גם בתיק זה, כמו במקרה קונשטט, שאלת הפיצוי עבור הכנסות אבודות אחרי גיל פרישה עלתה באופן חזיתי, אלא שהפעם זו הכרעת בית משפט השלום עמדה למבחן בבית המשפט המחוזי, שהותיר אותה על כנה.

תיק בינה מזרחי: גם הכנסות אחרי גיל הפרישה הן הכנסות מהשתכרות

מזרחי בינה ז"ל, נפגעת תאונת דרכים , נפטרה לאחר שבעה עשר ימי אשפוז. במועד התאונה הייתה המנוחה כבת 68 שנים והשתכרה מתשלומי פנסיה, קצבת שארים וקצבת זקנה. עזבון המנוחה הגיש תביעה כספית לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בין השאר, נתבע ממבטחת החובה פיצוי בעבור הפסד ההכנסות שהמנוחה קיבלה טרם מותה אחרי גיל פרישה ושהייתה אמורה להמשיך לקבל בשנים האבודות.

חברת הביטוח התנגדה וטענה כי הלכת בית המשפט העליון בפרשת אטינגר התייחסה לשנים האבודות בשנות העבודה של המת ולא בתקופת הפנסיה. לטענת חברת הביטוח, לא נגרם למנוחה הפסד השתכרות, היות שהיא לא עבדה במועד התאונה. עם זאת, בית המשפט השלום בפתח תקווה דחה את טענת חברת הביטוח, קיבל את תביעת עיזבון המנוחה ופסק כי על חברת הביטוח לשלם פיצוי גם על הכנסות במסגרת השנים האבודות שלאחר גיל הפרישה, קרי בעבור הפנסיה, קצבת השארים וקצבת הזקנה של המנוחה.

על אף שסוגיה זו טרם זכתה להתייחסות מפורשת של בית המשפט העליון, קבע בית המשפט השלום כי יש לפצות נפגע תאונת דרכים על הפסד גם בשנים האבודות שלאחר גיל פרישה. בהחלטתו, אימץ מספר פסיקות שהוזכרו לעיל, ושהגיעו למסקנה דומה. לפי פסק הדין, הכנסות המנוחה היו חודשיות והיוו את המשך השתכרותה גם לאחר גיל פנסיה ועל כן יש לראות הכנסות מסוג רנטה, קצבת זקנה ופנסיה בבחינת יכולת השתכרות לאחר גיל פרישה.

בצדק קבע בית המשפט, כי אילו הייתה המנוחה בחיים, הייתה זכאית להכנסות אלה. תאונת הדרכים גרמה למנוחה לנזק ממון ויש לראות בהן חלק מ"אובדן כושר השתכרות". הדבר מתבקש הן משום שמטרת דיני הנזיקין הינה להשיב את מצב הניזוק לקדמותו ללא שייכות למקור הנזק, והן משום שכושר השתכרות הוא בבחינת נכס השייך לבעליו.

פסק דין ניסן בעליון ומה קורה כאשר הניזוק הוא קטין?

יש לברך על העמדה שהתקבלה בתיק בינה מזרחי, העושה צדק עם נפגעי תאונות דרכים וניזוקים נוספים .באמתחת חברת הביטוח לא היה כל נימוק או טעם משפטי ענייני לפיו אדם המשיך לעבוד ולהשתכר לאחר יציאתו לפנסיה נהרג עקב תאונת דרכים, לא יהיה זכאי עיזבונו לפיצוי.

בלימת ניסיון חברת הביטוח להתחמק ו/או להקטין את שיעור הפיצוי להם זכאים עיזבונם של נפגעי תאונות דרכים, נכונה וצודקת. לו היה מקבל בית המשפט את טענות חברת הביטוח, היינו מחטיאים את מטרות דיני הנזיקין, שהרי, רבים מן האזרחים בישראל ממשיכים לעבוד ולהשתכר גם לאחר גיל פרישה וראוי ונכון לפצות את עיזבונם על אובדן ההכנסה גם בשנים האבודות, ללא כל משוא פנים בין אובדן הכנסה שלפני גיל הפרישה לאחריו.

ואומנם, בנובמבר 2008, חודשים ספורים לאחר שניתן פסק הדין בעניין מזרחי, גם בית המשפט העליון אמר את דברו בנושא, בפרשת ניסן (ע"א 9209/03). כאשר נדרש להתייחס לשאלה אם תלוייו ועזבונו של נפגע מנוח, שנהרג בתאונת דרכים בגיל 25, זכאים לפיצוי בגין קצבת זקנה שהיה אמור לקבל אחרי גיל פרישה. בית המשפט קבע כי אכן זכאים התובעים לפיצוי כזה וציין כי: "ככלל ניתן לומר, כי לאחר יציאתו של אדם לגמלאות מהווה קצבת הזקנה, כמו גם תקבולי הפנסיה את מקור הכנסתו. בכך משמשים הם תחליף לשכר עבודה … מבחינה זו, הפסד קצבת זקנה או הפסד פנסיה על רקע מותו של הניזוק (או קיצור תוחלת חייו) מהווה נזק ממוני הדומה באופיו להפסד השתכרות."

ואם נותר ספק בדבר תחולת הלכת ניסן במקרים שבהם הניזוק נפטר בהיותו קטין, הרי שבפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי הזכאות לפיצויים בגין הכנסות אבודות לאחר גיל פרישה קיימת גם במקרים כאלה. כך, בפרשת דפן (תא (י-ם) 2265/08) פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי יורשי נער מנוח, שנהרג בתאונת אופנוע בגיל 16, זכאים לפיצוי גם בגין הכנסות ב"שנות גיל הזהב האבודות".

במקרה זה זנחו התובעים את הדרישה לפיצוי בגין קצבת זקנה, ולכן נפסקו להם פיצויים רק בגין הכנסותיו הצפויות של המנוח מפנסיה, לאחר שבית המשפט קבע כי לאור החובה הקיימת בחוק מאז 2008 לשלם פנסיה לכל עובד, יש לראות את תקבולי הפנסיה כנכס שהמנוח היה זכאי לו באופן וודאי בגיל פרישה. כיצד יש לחשב גובה הפנסיה שקטין אמור לקבל רק בעוד עשרות שנים וכשלא ברור מה יהיו עיסוקו ושכרו? כמו במקרים שבהם יש לחשב שכר עבודה משוער של קטין שאין אינדיקציה לגבי שכרו העתידי, גם במקרה כזה בסיס החישוב יהיה השכר הממוצע במשק.

סוגיות נוספות

ההכרה בנזק הממוני הנלווה לשנים האבודות גם אחרי גיל פרישה כבר הפכה לעמדה מוסכמת בפסיקה, אך עדיין עשויות להתעורר מחלוקות בסוגיות שונות שעשויות להשפיע על גובה הפיצוי שייפסק בגין הכנסות אבודות אחרי גיל פרישה.

לדוגמה, פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה לפני חודשים ספורים (תא (חי') 15620-07-16) עסק, בין השאר, בשאלה מהו גיל הפרישה הצפוי של אישה שנהרגה בתאונת דרכים, בשנת 2015, בהיותה בת 59. במקרה זה דחה בית המשפט את עמדת התובעים, האלמן של המנוחה וילדיה, כי גיל הפרישה שהיה צפוי למנוחה, שעבדה כשכירה בקיבוץ, הוא 75. נקבע, כי בהעדר ראיות המורות אחרת, אין לסטות מגיל הפרישה הקבוע בחוק, ועומד כיום על 67. לכן, נקבע כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפסד שכר המנוחה רק עבור השנים האבודות שעד גיל 67, ואילו עבור השנים האבודות שהחל מגיל זה, הם זכאי להפסדי בגין תשלומי פנסיה וקצבת זקנה בלבד.

במקרים אחרים עשויות להתעורר שאלות בדבר גובה ההכנסות שהיו צפויות למנוח לאחר גיל פרישה, כמו גם בדבר גובה הוצאותיו הצפויות, שגם אותן יש להביא בחשבון לצורך חישוב הפיצוי ולנכות אותן מההכנסות המשוערות. היקף ההוצאות שינוכה, בדרך כלל לפי "שיטת הידות" (ראו במאמר על הלכת אטינגר), עשוי להשתנות בהתאם לגיל המנוח ומצבו המשפחתי הנוכחי או המשוער, וגם בהקשר עשויות להתגלע מחלוקות בין הצדדים.

לנוכח מורכבות סוגיית הפיצויים בתביעות נזיקין בכלל, וסוגיית הפיצוי עבור שנים אבודות בפרט, מומלץ לפנות לייעוץ משפטי מקצועי ומקיף אצל עורך דין בקיא בדיני נזיקין, בטרם הגשת תביעה.