הדבר מעיד על עצמו

היפוך פסק דין רשלנות רפואית בבית המשפט העליון על בסיס דוקטרינת הדבר מעיד על עצמו.

לגברת עוז, אשר הגישה תביעת רשלנות רפואית לבית המשפט המחוזי בנצרת, היו את כל הסיבות להאמין שבית המשפט יחייב את הנתבעים בפיצויה, זאת לאחר שקבע כי מתקיים כלל היפוך הנטל המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (המוכר כ"כלל הדבר מעיד על עצמו"). למרות זאת, הערכאה המבררת קבעה שהנתבעים הרימו את הנטל המוטל עליהם והוכיחו כי לא הייתה כל רשלנות רפואית בטיפול שהעניקו לתובעת, כמפורט להלן.
התובעת הגיעה לבית החולים "העמק" בכדי לעבור ניתוח לריסוק אבנים בכליות. עובר לטיפול הריסוק החדיר הרופא המטפל מחט לעמוד השידרה שלה, בכדי להרדים באופן מקומי את איזור הניתוח. אולם, המחט חדרה ברווח שבין החוליות ופגעה בעצב גבה של התובעת, עובדה שהשפיעה על תפקודי רגלה השמאלית. בעקבות הפגיעה האמורה הוערכו שיעורי נכותה של התובעת בכשלושים אחוזים.
על סמך עובדות אלו קבע בית המשפט המחוזי כי מתקיימים כל התנאים להחלת כלל היפוך הנטל, כך שעל הנתבעים לשכנע אותו כי נזקי התובעת לא נבעו מהתרשלות בביצוע ההרדמה. בית המשפט קבע כי הנתבעים עמדו בנטל זה בהתבסס על כך שקיימים מספר גורמים אפשריים, המוכרים בעולם הרפואה, אשר יכלו להביא לנזקיה של התובעת. כך, אמנם נכותה עשויה לנבוע מפעולת החדרת חומר ההרדמה לאחר שנעשתה כבר פגיעה בעצב (פעולה שעל פי בית המשפט עולה כדי רשלנות רפואית), אולם היא הייתה יכולה להתרחש גם מעצם החדרת המחט אל עמוד השידרה של התובעת, כאשר בית המשפט פוסק שזהו סיבוך בלתי נמנע, המהווה חלק מטיפול ריסוק האבנים בכליות ועל כן אינו עולה כדי רשלנות רפואית.
בית המשפט המחוזי קובע כי נסיבות העניין מתיישבות יותר עם ההנחה שהנכות נגרמה בעקבות הפעולה השנייה המתוארת לעיל, אשר אינה מהווה רשלנות רפואית ולא בשל החדרת חומר ההרדמה לאחר הפגיעה העצבית.
על אף קביעתו האמורה, הוסיף בית המשפט וקבע כי במידה והתובעת תגיש ערעור שיתקבל על ידי ערכאת הערעור, הרי שגובה הפיצויים להם היא זכאית בגין נזקיה עומד כמאה ועשרים אלף שקלים.
נראה כי לא בכדי העריך בית משפט קמא את גובה הפיצויים להם הייתה התובעת זכאית אילו נתקבלה תביעתה. ודוק, התובעת אכן הגישה ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתו טענה כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר היה צריך לקבוע שהטיפול הרפואי שהעניקו הנתבעים מהווה רשלנות רפואית. בית המשפט העליון מקבל את הערעור וקובע כי אין כל בסיס ראייתי למסקנות אליהן הגיעה הערכאה המבררת, כאמור.
שופטי בית המשפט העליון בוחנים את עדויות המומחים וקובעים כי אין ממצא חיובי אחד אשר יכול להוביל למסקנה כי נכותה של התובעת נבעה מעצם חדירת המחט ולא מהזרמת חומר ההרדמה לחוט השדרה לאחר הפגיעה העצבית.
על פי נסיבות העניין בית המשפט העליון קובע שלכל היותר ניתן לקבוע כי ישנה אפשרות סבירה שנכותה של התובעת נגרמה ללא קשר להתרשלות הצוות הרפואי. יחד עם זאת, לאור החלת כלל "הדבר מעיד על עצמו", אפשרות סבירה אינה מספיקה לנתבעים בכדי להפוך את הנטל ומכאן שיש לקבוע כי הם נושאים באחריות מלאה לנזקיה של התובעת.
(ע"א 177/98)