לפני כ-3 שנים, עברתי אירוע מוחי קשה ואושפזתי באיכילוב.
התלונה שלי מתייחסת לזמן שבין הניקור המוחי שנערך בשעות הלילה המאוחרות, ובין האישפוז במחלקה הנוירוכירורגית, בשעות הבוקר המוקדמות.
לאחר הניקור, הועברתי למסדרון הארוך שצמוד ל-2 מעליות משני צידיו. לא הייתי בהכרה. התעוררתי לשמע צעקות, דיבורים רמים וקולות נוראיים של קידוח בקירות. הועברתי לחדרון קטן בין המעליות, שדלתו הושארה פתוחה למחצה. משם ראיתי מדים של אחות יושבת ליד המעלית. אני עצמי שכבתי בתוך שלולית שתן גדולה.
צעקתי, צרחתי, התחננתי. התעלמות מוחלטת. כך עד לפנות בוקר, כשהתגובה מהפועלים שעבדו עברה לקללות נגדי.
כנראה שנרדמתי מעט, התעוררתי ופשוט קפצתי מהמיטה כלפי מטה. לא ראיתי לאן, אבל השכיבה בתוך שלולית עמוקה של שתן, היתה יותר גרועה. זו היתה מיטה שאי אפשר היה לצאת ממנה.
זרקתי את הסמרטוטים נוטפי השתן מעלי. לקחתי את חלוק האחות שהיה זרוק על הכיסא, לבשתי אותו, והתיישבתי. לא היה לי מה להפסיד. חיכיתי וחיכיתי. כנראה שנרדמתי, ואז עברה שם אחות מקצה המסדרון ושאלה בתדהמה מה אני עושה שם. עניתי "מחכה לך". בתוך שניות הגיע צוות אחיות שהעבירו אותי למיטה נורמלית, החליפו את מצעיי והסתלקו.
אני הייתי בהלם מוחלט. לא ידעתי איפה אני. מי אני. למה שם, ומה קרה. לא זכרתי דבר. לא היה לי נייד, ואיש לא התקרב אלי. ככה שכבתי לבדי שעות רבות, בהלם ואימה, ללא שתייה, ללא אוכל. מכוסה בסדין. זהו.
מאז, עברו 3 שנים. הבנתי מה עשו לי. איך הפקירו אותי. כל אותו שבוע לא הגיע אלי אף רופא.
מרוב פחד, שמא ישאירו אותי שם, הפנמתי בתוך תוכי את ההתעללות בי. אבל באחרונה, יש לי פוסט-טראומה.
אני חווה את ההתעללות שוב ושוב, ואינני מצליחה לצאת מהפחד.