לקה בהתקף לב בכלא ויפוצה ע"י המדינה

התקבלה תביעתו של אסיר לשעבר שטען כי נגרם נזק לליבו בעקבות טיפול רפואי רשלני שקיבל בכלא, ונפסקו לו פיצויים בסך 750 אלף ש"ח.

אסיר חולה

לפי החוק, אסירים זכאים לקבל טיפול רפואי לשם שמירה על בריאותם, והאחריות לכך מוטלת על שירות בתי הסוהר (שב"ס). מהי רמת הטיפול הרפואי שיש להעניק לאסירים? בפסק דין שניתן בימים אלה בתביעת רשלנות רפואית שהגיש אסיר לשעבר נגד שב"ס, נקבע כי בעת שהותו בכלא, היה התובע זכאי לטיפול רפואי מקביל לזה שהיה מקבל במערכת הרפואה הציבורית.

שופט בית משפט השלום בתל אביב, רמי חיימוביץ, קיבל את התביעה וקבע, כי רופאי ומטפלי שב"ס התרשלו בטיפול בתובע לאחר שהתלונן על תעוקה בחזה, וכי במערכת הציבורית היה מקבל טיפול מהיר ויעיל בהרבה. עוד נקבע כי לו היה זוכה לטיפול כזה, היה נמנע התקף הלב שחווה בהמשך. לפיכך חויבה המדינה לפצות את התובע ב-750 אלף ש"ח בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט.

לא סברו שהמקרה דחוף

בפסק הדין מתוארת השתלשלות עניינים ארוכה שהתרחשה מעת שהתובע התלונן לראשונה על לחץ בחזהו ונבדק על ידי רופא הכלא.

בבדיקה לא מצא ממצא חריף, ולכן סבר הרופא כי המקרה אינו דחוף, והפנה את התובע לייעוץ קרדיולוגי בבית החולים "זיו" בצפת, בהתאם לסדר התורים הרגיל בכלא. רק כעבור כחודשיים נבדק התובע ע"י קרדיולוגית, שהפנתה אותו לבדיקת מאמץ. הבדיקה תואמה לחודש וחצי לאחר מכן, אך בשל תקלה במרפאת הכלא, הובא התובע לבית החולים באיחור ולא נבדק. כעבור כשבועיים נבדק שוב ע"י הקרדיולוגית, שהפנתה אותו בשנית למבחן מאמץ והורתה לו להתחיל בטיפול תרופתי.

רק כעבור כחודש וחצי, במהלך חופשה מהכלא, ביצע התובע את בדיקת המאמץ, שתוצאותיה היו "חיוביות" והעידו על ליקויים בפעולת ליבו. לתובע הומלץ על מעקב קרדיולוגי, אך גם לאחר שנבדק ע"י רופא מחליף בכלא, שהמליץ ליצור קשר בהקדם עם המרפאה הקרדיולוגית בבית החולים, לא יצרה מרפאת הכלא קשר עם בית החולים. בתצהירו לבית המשפט, נימק זאת רופא הכלא בכך שהרופא המחליף "לא התרשם שמדובר במקרה דחוף".

מספר ימים אחר כך פונה התובע לבית החולים בעקבות כאבים בחזהו, ואובחן אוטם בלבו ("התקף לב"). לאחר שהוכנס לצנתור דחוף, זוהו אצלו חסימה מלאה באחד מעורקי הלב וחסימות משמעותיות בעורקים נוספים. בליבו של התובע הושתל תומכן ("סטנט") ובהמשך עבר צנתור שני והשתלה של תומכן נוסף. מאז ועד לשחרורו כעבור מספר חודשים, עבר טיפולים קרדיולוגיים בבית החולים זיו.

בחוות דעת רפואית שצורפה לתביעה לרשלנות רפואית בהתקף לב, נטען כי התובע סובל מנכות בשיעור של 75 אחוז בשל תפקוד לקוי של הלב בעקבות אוטם שריר הלב, ומנכות נפשית בשיעור של 20 אחוז בשל חרדה מתמשכת.

התמשכות חריגה והתעלמות מגורמי הסיכון

המומחה הרפואי מטעם התובע טען כי ששת החודשים שחלפו מתלונתו הראשונית של התובע ועד לבדיקת המאמץ הם פרק זמן לא סביר וכך גם העובדה שלא תואמה לתובע בדיקה דחופה לאחר בדיקת המאמץ שהעידה על ממצאים פתולוגיים. עוד קבע, כי לו היה התובע מופנה לקרדיולוג עם בדיקת המאמץ, היה ניתן לבצע בו צנתור ולמנוע את האוטם שחווה.

בניגוד לכך, המומחה הרפואי מטעם המדינה טען בחוות דעתו, כי בבדיקות שונות שעבר התובע לא הייתה ראייה לתעוקת חזה לא יציבה וכי בדיקת המאמץ  שעבר לא מוגדרת כפתולוגית בסיכון גבוה, המחייבת בירור מהיר. לכן, העריך המומחה כי התובע זכה לטיפול סביר.

נוכח מחלוקת זו מינה בית המשפט מומחה רפואי מטעמו לבחינת המקרה. מומחה זה סבר כי התנהלות הכלא הייתה רשלנית, שכן רופאי הכלא התעלמו מסימני האזהרה, התסמינים וגורמי הסיכון למחלת לב אצל התובע, שטרם מאסרו עישן, סבל מסוכרת ולחץ דם גבוה וכן התלונן פעמיים על כאבים בחזה.

המומחה ציין, כי התמשכות הטיפול בתובע הייתה מנוגדת לכל התוויה רפואית מוכרת וכן חריגה ביחס לטיפול המקובל בקופות החולים. לדבריו, נדיר ביותר שחולה עם תעוקה ברורה לא עובר בירור תוך מספר שבועות או ימים, וכי אין ספק שבמסגרת קופת חולים היה נשלח לצנתור תוך פחות מחודש מתחילת התלונות. בכך היה נמנע התקף הלב, בהסתברות של למעלה מ-90 אחוז.

טיפול שלא עמד בסטנדרטים סבירים ומקובלים

השופט חיימוביץ' קבע כי העובדות שאינן שנויות במחלוקת ותועדו ברשומות הרפואיות, מצדיקות את אימוץ חוות דעתו של מומחה בית המשפט במלואה ומובילות למסקנה כי הנתבעת ועובדיה התרשלו.

השופט ציין כי לפי החוק והפסיקה, שב"ס אמור לספק לאסירים סל שירותים רפואיים בסיסי באיכות סבירה ובזמן סביר, ברמה שאינה נופלת מסל השירותים הבסיסים הניתן ע"י קופות החולים, אך מהראיות בתיק עולה כי לא כך אירע במקרה הנדון.

הראיות שהוצגו, קבע השופט, "מלמדות דווקא על פאסיביות וטעויות רבות בפעולת המרפאה בכל הנוגע לקביעת התורים",  ועולה כי גם הטיפול הרפואי שקיבל התובע בכלא לא עמד בסטנדרטים סבירים ומקובלים. כך למשל, רופא הכלא שהיה מודע לגורמי הסיכון ברקעו של התובע, לא סבר שיש דחיפות בטיפול, בעוד שרופא משפחה סביר היה מפנה את התובע למיון או לבדיקה מיידית אצל קרדיולוג ולא ממתין חודשיים לבדיקה ראשונה.

בהמשך להכרעתו זו, עבר השופט לבחון את נזקיו של התובע. הוא העדיף את חוות דעתו של מומחה בית המשפט על פני חוות דעת המומחה מטעם התובע וקבע כי לתובע נכות לבבית משוקללת בשיעור של 55 אחוז, וכי רק 33 אחוז קשורים לאוטם הלבבי. כמו כן, קבע כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין נכותו הנפשית לבין התרשלות הנתבעת.

נוכח זאת, העריך השופט את נזקי התובע בסך של כמיליון ש"ח, אך ניכה מסכום זה סך של כ-250 אלף ש"ח בגין תגמולי ביטוח לאומי שהוא זכאי להם.

[תא (ת"א) 11640-02-15 רוני טייבי אלה ברדלבסקיה נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר]

האם הכתבה סייעה לך? כןלא מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
הגיבו לכתבה

נשמח לשמוע את דעתכם לגבי המפורט בכתבה.

שאלו בפורום רשלנות רפואית

מוזמנים לשאול כל שאלה בפורום מקצועי ולקבל מענה על ידי עורכי דין.

קבוצת "הבית המשפטי" בפייסבוק ממתינה לכם

הצטרפו לדיונים מקצועיים בנושא בקבוצת הפייסבוק

פנו אלינו

מוזמנים לפנות לייעוץ מקצועי שיינתן ללא התחייבות ובסודיות מלאה.

התגובה שלך