הורי תינוקת שנולדה עם תסמונת דאון תבעו את הרופא בגין מחדליו. בית המשפט קבע כי לא היתה רשלנות בלידה, אך פסק פיצויים בשל הפגיעה בזכותה של היולדת לבחור.
בעבר התפישה המקובלת של יחסי רופא וחולה היתה פטרנליסטית, כלומר שרופא, שעבר הכשרה מעמיקה ומתוקף ניסיונו, יודע הכי טוב מה הטיפול הנכון עבור החולה ולחולה לא נותר אלא לשתף פעולה. מאז עברו שנים רבות ותפישה זו הוחלפה בתפישה שמקדשת את זכויות הפרט, האינדיבידואליות והאוטונומיה. דבר זה בא לידי ביטוי גם ביחסי רופא-חולה ובעיקר בהבנה כי מערכת הערכים של הרופא וזו של החולה אינן דומות בהכרח ובעיקר במקומות בהן קיימות מספר אפשרויות, זכותו של החולה להכריע לגבי אופן הטיפול.
אחד המושגים החשובים בתחום הוא "הסכמה מדעת", עקרון שמקדש את האוטונומיה של החולה לקבל החלטות הנוגעות לגופו. יותר מזה, הוא מחייב כי החולה לא רק ייתן את הסכמתו, אלא יבין את המצב, יקבל מידע מלא ורלוונטי, ידע מהן חלופות הטיפול אם יש, סיכויי ההצלחה והסיכונים וכך יוכל לקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול שיעדיף לקבל. מכאן שרופא אינו רשאי להתחיל בטיפול לפני שניתנת הסכמה מפורשת לטיפול.
עקרון זה מעוגן בסעיף 13 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 והוא אף מהווה עילה לתביעת רשלנות רפואית. זו יכולה להתגבש גם אם הרופא פעל בהתאם לסטנדרט הרפואי המקובל. במצב כזה על התובע להוכיח כי לו היה מקבל את כל המידע הרלוונטי לקבלת החלטה, היה שוקל מחדש את הטיפול. במצבים כאלה לרוב מאמץ בית המשפט מבחן משולב בניסיון לבחון מה היה התובע עושה לו כל המידע הרלוונטי היה בידיו בהתאם למקרה הספציפי ולשכל הישר. כאשר יש קושי בהוכחת הקשר הסיבתי לנזק, לעיתים עולה עילת "פגיעה באוטונומיה", עילה המקנה לתובע פיצוי במקרים בהם לא קיבל הסבר מלא לא בגין הנזק אלא משום עצם הפגיעה בגופו של אדם ללא רשותו.
בעיה לבבית בעובר שנתגלתה ולא נחקרה בהיריון לאחר טיפולי פוריות
בפני כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ מבית המשפט המחוזי בירושלים הובאה תביעת רשלנות בלידה העוסקת בהיריון אחרי טיפול פוריות, שבמהלכו נתגלתה בעיה לבבית אצל אחד העוברים שבעקבותיה הרופא לא שלח את הזוג לבירור נוסף. לאחר הלידה נתגלה כי אחת מהיילודים סובלת מתסמונת דאון. התינוקת, מאיה, והוריה תבעו את קופת החולים ורופא הנשים שהופקד על מעקב ההיריון.
מכתב התביעה עולה שהיולדת נכנסה להיריון לאחר טיפולי פוריות בשם מיקרומניפולציה, טיפול שבו מפיקים זרע מהגבר ובוחרים את הזרע המיטבי כדי להפרות בהפריה חוץ גופית ביציות שנשאבו מהאישה והחדרת הביצים המופרות לרחם האישה. הטיפול הוביל להתפתחות שלושה עוברים ברחם האם לעתיד, היא התובעת, שהחליטה לא להפחית את מספר העוברים למרות המלצות הרופאים והסיכונים הכרוכים בו, כמו: הגדלת הסיכויים להפלה או ללידה מוקדמת. משום כך הופנתה התובעת לרופא הנתבע לשם מעקב היריון במסגרת המרפאה להריונות בסיכון גבוה.
לאחר סקירת המערכות המורחבת לשלילת מומים, אליה הופנתה התובעת על ידי הרופא המטפל, הוא הנתבע, נמצא כי עוברים B ו-C תקינים ואילו בעובר A נמצאה בעיה לבבית שבעקבותיה המליץ המומחה לסקירת היריון על ייעוץ גנטי ובדיקת אקו-לב עובר. התובעת היתה מוטרדת מהערה זו וכשבועיים לאחר הסריקה העבירה התובעת את ממצאי הסריקה לרופא המלווה. לפי כתב התביעה הרופא המלווה הרגיע את חששות האם באומרו כי הממצא חסר חשיבות ואין צורך להמשיך את הבירור בהפניה לייעוץ גנטי או לבדיקת אקו-לב עובר או לביצוע בדיקת מי שפיר.
כחודש וחצי לאחר מכן, בשבוע ה-34 להריונה ילדה התובעת בניתוח קיסרי. בניתוח חולצו בן ובת בריאים ובמשקל תקין ובת נוספת שאובחנה כסובלת מתסמונת דאון. משום כך הוגשה תביעת רשלנות רפואית בלידה בטענה שהתינוקת היא העובר שאובחן כסובל מבעיה לבבית וכי הרופא המלווה היה צריך להפנות את היולדת לבדיקות הרלוונטיות לאור המלצות הסקירה, גיל היולדת, טיפולי הפוריות והיות ההיריון מרובה עוברים ומי שלא עשה זאת סטה מסטנדרט הטיפול המקובל. כמו כן נטען שעל הרופא היה לתת לזוג ההורים את כל המידע שנדרש להם לקבל החלטה אם לבצע את הבדיקות הנוספות לשלילת מומים בעובר או לא או לקחת את הסיכון של לידת תינוק בעל מום.
הרופא פגע באוטונומיה של האם ההרה
מכיוון שאחת מטענות התובעים היתה שאין לזהות את התובעת, כלומר הקטינה שאובחנה כסובלת תסמונת דאון, עם העובר (עובר A) שנמצאה בו בעיה לבבית, סוגיה זו היתה הראשונה אליה נפנה בית המשפט. בחינת הרשומות הרפואיות ועדויות הרופאים הביאו את השופטת לקבוע כי אכן עובר A הוא התובעת, כלומר מאיה.
אחר כך בחן בית המשפט את השאלה האם היה על הרופא הנתבע לשלוח את התובעת, האם, לביצוע בדיקת מי שפיר לאור גילה ופסק כי לא היתה חובה להפנותה לאור גילה, או לאור טיפול ההפריה או הממצא של סקירת המערכות בלבד, אך הצטברותם של כל הסיכונים האלה היתה צריכה להביא לדיון בביצוע בדיקת מי שפיר ולהותיר את ההחלטה בידי ההורים. כלומר לא היתה חובה לשלוח את התובעת לבדיקות, אולם חובה היה על הרופא ליידע אותה ולהעלות את האפשרות הממשית שהעובר עלול להיוולד כשהוא סובל מתסמונת דאון. בכך באה לידי ביטוי רשלנותו של הרופא – שלא מסר מידע רפואי מלא למטופלת, בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה ולא שיתף אותה במערך השיקולים.
לשאלת הקשר הסיבתי בית המשפט מסיק כי לו נמסר לזוג כל המידע הם קרוב לוודאי היו פונים לייעוץ גנטי, אך יש להניח כי בייעוץ הגנטי לא היה עולה צורך בביצוע בדיקת מי שפיר על כל סיכוניה ולכן ממילא לדידו של בית המשפט הזוג היה נמנע מביצוע מי שפיר וסיכון ההיריון כולו ולכן לא נמצא קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק של התובעת והוריה, התובעים המשניים. בשל הפגיעה בזכות הבחירה של ההורים, פסק בית המשפט לטובתם חצי מיליון שקלים בעבור נזק לא ממוני ועוד 700 אלף שקלים לבתם.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
