ניתוח בקע אלקטיבי הותיר את התובע סובל מכאבים, אך תלונותיו לא נבדקו והוא שוחרר לביתו. אחרי חצי שנה של כאבים התגלה כי אשך ימין התנוון, המנתח טען כי זה סיבוך נדיר, אך לבית המשפט היו השגות על הטיפול שניתן אחרי הניתוח.
בגיל 46 החל מר כנפו, נשוי ואב לארבעה, לסבול מכאבים במפשעתו ופנה אל רופאת המשפחה. לאחר הבדיקה הוא הופנה לבדיקת אולטרסאונד של האשכים ולבדיקה אצל רופא כירורג. בבדיקה אבחן הרופא בקע במפשעה הימנית והודגמו שני אשכים תקינים. מכיוון שלא היה צורך מידי בניתוח, היינו לא הייתה דחיפות רפואית, הציע הרופא למר כנפו לבצע ניתוח אלקטיבי בפן מדיקל סנטר. הרופא הסביר למר כנפו שמדובר בניתוח פשוט ושגרתי וכבר למחרת ישוחרר לביתו. מר כנפו הסכים, ביצע את כל הבדיקות הנדרשות טרום ניתוח והגיע למרכז הרפואי ביום המיועד.
לפי כתב התביעה, לפני הניתוח חתם מר כנפו על טופס הסכמה, אך בפועל לא קיבל הסבר לגבי הסיכויים, כמו גם הסיכונים הכרוכים בניתוח וממילא לא הוצעו לו חלופות טיפול אחרות [ראו בנוסף: טופס הסכמה אינו מסיר אחריות]. לאחר הניתוח, שנערך בהרדמה מלאה, התלונן מר כנפו על כאבים עזים במפשעה. אך למרות שטופל במשככי כאבים ולמרות הבטחתם של אנשי הצוות כי עם חלוף הזמן ישככו הכאבים, עוצמת הכאב לא ירדה. למרות הכאבים שוחרר מר כנפו לביתו לאחר הניתוח עם המלצות למנוחה, שימוש במשככי כאבים לפי הצורך וביקורת אצל הרופא לאחר שבוע. אלא שחמישה ימים לאחר הניתוח, הכאבים לא שככו והאשך הימני הראה סימני נפיחות. מר כנפו פנה בדחיפות לרופא המנתח. הרופא חשד בזיהום, לכן רשם אנטיביוטיקה אך לא הפנה את מר כנפו לבדיקות נוספות. משככי הכאבים הקלו מעט על סבלו של מר כנפו, אך לאחר שהבחין בהצטמקות אשך ימין ורגישות באזור, הופנה לאולטרסאונד של האשכים כחצי שנה לאחר הניתוח. מהבדיקה עלה שעקב אי-אספקת דם התנוון האשך הימני. מר כנפו החליט לתבוע את המרכז הרפואי והמנתח ותביעת רשלנות רפואית הוגשה לבית משפט השלום בבאר שבע.
הניתוח אלקטיבי, אבל הרשלנות – מה איתה?
חוות דעת רפואית צורפה לכתב התביעה, שם נקבע כי יש להניח שהפגיעה בחבל הזרע נעשתה בעת הניתוח, אם כתוצאה מפגיעה ישירה במהלך הניתוח, או כתוצאה מסגירה הדוקה מדי של הקרע שחסמה גם את חבל הזרע, גם משום שבדיקת האולטרסאונד לפני הניתוח מעידה על תקינות האשכים קודם לניתוח. לדעת מומחה התביעה שחרורו של מר כנפו על ידי אחות ובאמצעות מכתב שנכתב מראש וללא בדיקת רופא, למרות תלונותיו של המטופל, מנוגד לפרוטוקול טיפול וכי לו היה נבדק, היה ניתן לאבחן את הנפיחות בשק האשכים ולטפל על מנת להחזיר את אספקת הדם לאשך. משכך בחר מר כנפו להגיש תביעה. בכתב תביעת הרשלנות הרפואית נטען כי יש להכיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולהעביר את נטל הראייה על הנתבעים, הרופא המנתח והמרכז הרפואי. לטענתו אין ביכולתו לדעת מה גרם לנזק, לנתבעים הייתה שליטה מלאה על מצבו והגיוני מתוקף המצב להניח כי הנזק נגרם משום הנתבעים לא פעלו בזהירות הסבירה המתבקשת, מאשר שכן פעלו כך.
מר כנפו, שוחט ומשגיח כשרות במקצועו, טען לא רק לנכות פיזית מוערכת ב-20%, אלא גם לראשי נזק נוספים, ביניהם הפסד שכר, אבדן כושר השתכרות, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעות לטיפולים, הוצאות משפטיות ואף לנכות נפשי בשיעור של כ-10% ונכות מינית של 30% בשל הפגיעה הנפשית והמינית שחווה בעקבות התנוונות האשך.
הנתבעים הכחישו מכל וכל את הטענות וטענו כי הניתוח והמעקב אחריו בוצעו בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת. לכתב ההגנה צורפו חוות דעת רפואיות. הראשונה של פסיכיאטרית שבדקה את התובע ולא מצאה נכות נפשית או עדות לטראומה נפשית או חרדתית. השנייה של כירורג שקבע כי הניתוח היה מוצדק, ההסכמה לניתוח נתנה מדעת, ולא הייתה חריגה בניתוח שיכולה להסביר את הנזק. לטענת המומחה מר כנפו סבל מדלקת שהתפתחה בעקבות הניתוח והיא בגדר סיבוך נדיר שלא ניתן למנוע במידה והוא מתרחש ולא משנה אם אובחן גם מיד לאחר הניתוח, התוצאה בלתי הפיכה.
גם אם הגורם לנזק לא ברור, המעקב לאחר הניתוח היה רשלני
בית המשפט מצא את תיעוד המעקב הרפואי ואף גיליו הניתוח, שניהלו המנתח והמרכז הרפואי, חסר ולקוי וגרוע מכך מכתב השחרור של מר כנפו הוכן מראש – נכתב ונחתם לאחר הניתוח, למרות שמר כנפו שוחרר לביתו יום למחרת. הרישום הלקוי יוצר חסר ראייתי ולכן יש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה על הנתבעים. מעדות הרופא המטפל עולה כי תלונותיו של מר כנפו על כאבים עזים לאחר הניתוח לא הובאו לידיעתו ואילו היו לא היה מסכים לשחרורו, עם זאת לא נמצאו שום עדויות כי המנתח בדק את מר כנפו מתום הניתוח ועד לשחרורו. בית המשפט מצא את התנהלות הרופא המנתח לאחר הניתוח בעייתית ולא ראויה, עצם העובדה שלא נבדק לאחר הניתוח מעידה שגם לו ניתן היה להציל את האשך, לא ננקטו שום פעולות לבדוק את המצב ועל אחת כמה וכמה גם לא ניתנה האפשרות לתקן, אם ניתן. מכאן נגזרת החבות של הנתבעים כלפי מר כנפו.
בית המשפט מצא שהייתה התרשלות, בוודאי בפן של השתלשלות העניינים לאחר הניתוח, שכן גם אם הייתה טעות בניתוח, בין אם בשל רשלנות ובין אם כתוצאה מהליך בלתי ניתן לשליטה, הרי שהתנהלות הרופא והמרכז הרפואי בתקופת חלון ההזדמנויות לתיקון לאחר הניתוח הייתה רשלנית משום שלא ננקטה שום פעולה ובכך מתבטאת הפרת חובת הזהירות. יתרה אי ההתייחסות לתלונותיו של מר כנפו, הם בגדר הפרת חובת הזהירות, גם אם לא ניתן לדעת בוודאות מה הגורמים המדויקים לנזק.
עם זאת מצא בית המשפט את עדות התובע מוגזמת ומופרזת ולא מצא בסיס לכמה מטענותיו כמו פגיעה בכושר עבודה, עוד התברר כי הכשרתו של מר כנפו כשוחט נעשתה לאחר הניתוח וכי לא סיים את הכשרתו. לכן לא מצא בית המשפט לפסוק לטובתו בגין נכות מינית או כירורגית. בית המשפט פסק לטובת התובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני, כלומר כאב וסבל, בסך כולל של 150,000 שקלים, בצירוף כיסוי הוצאות המשפט בשיעור של 20%, כלומר כ-30,000 שקלים.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
