פגיעה בשלפוחית השתן

רשלנות רפואית עקב פגיעה בשלפוחית השתן – בואו לברר ולהרחיב את ידיעותיכם בנושא משפטי זה.

בתחילת שנת 2009 ניתן על ידי כבוד השופט אליהו בכר פסק דין בעניין רשלנות רפואית פגיעה בשלפוחית השתן. מר ציגלמן נולד בשנת 2000 כאשר הוא סובל ממום המאופיין באטימות פי הטבעת (HIA). הפרקטיקה הרפואית המקובלת בטיפול בתינוקות הנולדים עם המום האמור הינה טיפול בשלושה שלבים, כדלקמן. בשלב הראשון מבצעים הרופאים, בין היתר, חיתוך בלולאת המעי הסתום ויוצרים פתח בדופן הבטן – אליו מחוברת הלולאה המלאותית, כאמור. בשלב השני, המבוצע כחצי שנה עד שנה מתום השלב הראשון, יוצרים הרופאים פי טבעת מלאכותי לוולד. כשלושה חודשים לאחר מכן מתבצע השלב השלישי, במסגרתו נסגר הפתח המלאכותי שנוצר בשלב הראשון ולולאת המעי מחוברת לפי הטבעת שנוצר בשלב השני.
לטענת התובע התנהלותו של הצוות הרפואי בין ביצוע השלב הראשון לשלב השני, כאמור, מהווה רשלנות רפואית פגיעה בשלפוחית השתן. ודוק, בין התקופות האמורות ביצעו הרופאים צילום של המעי הגס, כאשר במסגרת הבדיקה מוזרק חומר ניגודי למעי. במקרה דנן הוחדר החומר ניגודי מסוג בריום באמצעות צנתר, אשר קצהו נסתם על ידי בלון בכדי למנוע בריחה של החומר לאיברים אחרים בגוף המטופל. דע עקא, מיד לאחר ביצוע הבדיקה התלונן המטופל על חומר לבן היוצא מגופו בעת מתן שתן, דבר המלמד על חדירת החומר הניגודי לשלפוחית השתן. מצבו של הקטין הידרדר במהרה והתברר כי חדירת החומר גרמה לדלקת קשה ולחסימת מעיים.
על רקע השתשלות האירועים האמורה הגיש הקטין, באמצעות שני הוריו, תביעת רשלנות רפואית פגיעה בשלפוחית השתן לבית משפט השלום בתל אביב-יפו וטען כי הבדיקה האמורה כלל לא הייתה נחוצה ואף אם הייתה נחוצה, היא בוצעה באופן לקוי ורשלני. הנתבעים, מצידם, טוענים כי לא הייתה כל רשלנות רפואית פגיעה בשלפוחית השתן מצידם, היות והפרקטיקה הרפואיות המקובלת מחייבת את עריכת הבדיקה בנסיבות מצבו הרפואי של הקטין וכי קרע במעיים, כתוצאה מעריכת הבדיקה, הינו סיבוך ידוע בבדיקות מסוג דא.
לאחר שבית המשפט בחן את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו על ידי הצדדים הוא קבע כי השימוש שעשה הצוות הרפואי בבריום, בנסיבות העניין, מהווה רשלנות רפואית פגיעה בשלפוחית השתן היות ועל פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, ידוע כי אין להתשמש בחומרים שאינם מסיסים במים במסגרת ביצוע בדיקות בתינוקות הנולדים עם מום הדומה למומו של התובע, שהרי ידוע שחומר שכזה עלול לחדור לשלפוחית השתן ולהוביל לנזקים למטופל. יתר על כן, בשל העובדה שבעת ביצוע הבדיקה האמורה היה הקטין בגיל תשעה חודשים בלבד, הייתה מוטלת על הצוות הרפואי שטיפל בו חובת זהירות כפולה ומכופלת ומכאן שחובתו להשתמש בחומר מסיס במים הייתה חובה מוחלטת.
בכל הנוגע ליסוד הקשר הסיבתי מבהיר בית המשפט כי הוא מודע למומו של התובע ולעובדה כי מום זה מוליד בעצמו בעיות רפואיות רבות. יחד עם זאת, לא ניתן להתכחש לעובדה כי נמצא בריום בבטנו של הקטין, אשר גרם לנקב במעיים ולנזקיו של הקטין. לאור זאת, מעמיד בית המשפט את הפיצוי המגיע לתובעים על הסך של כארבע מאות אלף שקלים, לא כולל הוצאות משפטיות ושכר טירחת עורך דינם.