אובדן סיכויי החלמה

אובדן סיכויי החלמה

ההכרה בפיצוי בגין רכיב הנזק של אובדן סיכויי החלמה נבעה מדוקטרינה שיצר בית המשפט בפרשת פאחה, כאשר על פי דוקטרינה זו ניתן לחשב את אובדן סיכויי ההחלמה שנגרמו עקב רשלנות רפואית כנזק בר פיצוי, במקרים בהם הוכח שהנתבע נהג ברשלנות כלפי התובע, אולם התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש (מעל לחמישים אחוזים) כי אותה רשלנות רפואית הובילה לנזקים ממנו הוא סובל.

מאמרים רבים וביקורות רבות הושמעו על ההלכה האמורה, אשר אומצה בפסיקה מאוחרת יותר כך שלא פעם נפסק פיצוי חלקי לתובע שלא עמד ברף ההוכחה הדרוש להוכחת יסוד הקשר הסיבתי. עיקר הביקורת כוונה לאופן שבו מחושב ומוערך הפיצוי החלקי שניתן לתובע. כך, בתי המשפט נטו לאמץ את השיטה לפיה הפיצוי החלקי יינתן לתובע בהתאם לשיעורי ההסתברות שאכן מתקיים קשר סיבתי בין רשלנות רפואית לנזק, שיעורים שכונו על ידי בתי המשפט כ"שיעורי אובדן סיכויי ההחלמה".

הביקורת הופנתה בעיקר לכך שאופן חישוב הפיצוי החלקי יוצר, למעשה, שיטה של אחריות יחסית-הסתברותית, זאת בניגוד לרצון המחוקק, אשר עמד על כך כי נדרשת הוכחה ברמה של מאזן ההסתברויות, אחרת לא מתקיימות יסודות העוולה ונזקי הניזוק אינם ברי פיצוי.

לאור הביקורת נטו בתי המשפט להשתמש בדוקטרינה זו במשורה ורק במקרים בהם הנזקים של המחלה אכן התממשו בפועל (למשל, כשהמטופל נפטר בעקבות המחלה). כך, בכדי להעריך את שיעורי הפיצוי, שואל את עצמו בית המשפט מה הוא הסיכוי שהמטופל ימות מהמחלה ללא כל רשלנות רפואית מצד הצוות הרפואי המטפל, תוך שהוא עורך השוואה לסיכוי שימצא המטופל את מותו כתוצאה מהמחלה, כאשר מתלווה אליה טיפול רפואי רשלני.

לדוגמא, אם הסיכוי להתממשות הנזק כתוצאה מהמחלה בלבד עומד על כשבעים אחוזים, אך כאשר רשלנות רפואית מצטרפת לחישוב הרי שהסיכוי להתממשות הנזק עומד על תשעים וחמישה אחוזים, הרי שהפער בין השניים עומד על כעשרים וחמישה אחוזים.

אולם, כאן לא תם החישוב שמבצע בית המשפט. ודוק, אם נתרגם את האחוזים לאנשים, הרי שמתוך תשעים וחמישה מטופלים שסבלו מנזק בעקבות המחלה המשולבת עם רשלנות רפואית, שבעים מטופלים היו סובלים מהנזק בלאו הכי. לפיכך, רק לגבי עשרים וחמישה מטופלים מתוך התשעים וחמישה שחוו את התממשות הנזק, ניתן לקבוע כי נזקם הינו תוצאה של התרשלות. לאור העובדה שעשרים וחמישה מתשעים וחמישה הם עשרים ושישה אחוזים, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי יש לפצות את הניזוק בגין עשרים ושישה אחוזים מנזקיו, החלק שעל פי החישוב האמור נגרם כתוצאה ישירה של רשלנות.

מחד גיסא, ניתן להבין את הביקורת שהושמעה על אימוץ שיטת הפיצוי בגין אובדן סיכויי החלמה ולו בשל העובדה ששיעורי הפיצוי נקבעים באופן די שרירותי ולאחר חישוב מתמטי מסורבל. מאידך גיסא, ניתן להבין את המצדדים באימוץ הדוקטרינה, היות והיא מוחלת רק במקרים בהם ארעה רשלנות כלשהי בטיפול שהוענק למטופל ואשר הביאה לנזקיו, בדרך זו או אחרת. ודוק, ראוי כי מערכת משפט החותרת לצדק ומתבססת על עקרון השבת המצב לקדמותו, אשר מהווה הרציונל העיקרי של דיני הנזיקין, תתמוך במתן פיצוי חלקי לניזוקים מסוג דנן.