רשלנות רפואית אנדוקרדיטיס

פסק דין מעניין שניתן בימים אלה (נכון למועד פרסום המאמר) על ידי בית המשפט העליון דחה ערעור של מוסד רפואי והגדיל לתובעים את שיעור האחריות של המוסד הרפואי בתביעת רשלנות רפואית.

על פי המפורסם במקורות שונים ברשת, מחלת דלקת פנים הלב או בשמה הלועזי – מחלת האנדוקרדיטיס, הינה מחלה זיהומית אשר גורמת לדלקת בלב. הטיפול במחלה הוא טיפול תרופתי-אנטיביוטי, אשר צריך להימשך ארבעה עשר יום לכל הפחות. כאשר המחלה לא מאובחנת בזמן ואינה מטופלת בהתאם, הדבר עלול לפגוע בלב ובאיברים חיוניים אחרים בגוף. אבחון המחלה יכול להיעשות הן על ידי תסמינים בלתי ספציפיים המאפיינים אותה (חולשה כללית, חום או ידירה במשקל) והן על ידי תסמינים המיוחדים רק לה (כגון הימצאותו של החיידק הגורם למחלה האמורה בדמו של החולה או איוושה בלב – מן רשרוש ברעש זרימת הדם בלב).
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים דן במקרה של תביעת רשלנות רפואית באבחון מחלת האנדוקרדיטיס. באותו מקרה דובר על תובעת קטינה שעלתה עם אימה לישראל מאזרבייג'אן. כתשעה ימים לאחר שעלתה לארץ, הגיעה התובעת יחד עם אימה לקופת החולים לאחר שסבלה מחום וירידה במשקל. דע עקא, השתיים הגיעו למוסד הרפואי ללא כל מסמך רפואי המעיד על עברה הרפואי של הקטינה ואף לא הזכירו כי היא סובלת מפגם מולד בליבה. הרופאה המטפלת הפנתה את הקטינה לביצוע בדיקות היות וחשדה כי היא סובלת משחפת ודלקת בדרכי השתן. בנוסף היא הורתה לה ליטול כדורים משככי חום וויטמינים. כעבור שבועיים שבו התובעות למרפאת הרופאה, כאשר חום גופה של התובעת טרם ירד. תוצאות הבדיקות שנערכו לקטינה היו תקינות ורופאת המשפחה הורתה לה ליטול אנטיביוטיקה שנועדה לטיפול בדרכי השתן וביקשה כי תקבע תור לצילום חזה, אך לא הפנתה אותה לבדיקה שכזו. לאחר כשבועיים נבדקה הקטינה על ידי רופא ריאות, אשר הבחין באיוושה בליבה, עובדה שהעלתה את חשדו כי היא סובלת ממחלת האנדוקרדיטיס. לאחר שאומת החשד האמור, החלה הקטינה לקבל טיפול אנטיביוטי מתאים, אולם זה נעשה מאוחר מדי וכעבור יום ארע שבץ במוחה, אשר בעקבותו הקטינה משותקת כיום וסובלת מקשיי דיבור וזיכרון.
בתביעת רשלנות רפואית שהוגשה על ידי הקטינה ואימה נטען כי התנהגות רופאת המשפחה היוותה רשלנות רפואית היות ולא איבחנה בזמן את המחלה ממנה סובלת התובעת, עובדה שחיבלה באפשרות הטיפול במחלה ומניעת נזקי הקטינה. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן התנהלותה של הרופאה בביקור השני של הקטינה ואימה מהווה רשלנות רפואית, אולם, יחד עם זאת קבע כי ישנה עמימות מסויימת בכל הנוגע לקשר הסיבתי שבין אותה התרשלות לנזקי התובעת, משום שככל הנראה המחלה הייתה בשלב מתקדם כבר בביקורם הראשון של התובעות בקופת החולים. אשר על כן, קבע בית המשפט כי על המוסד הרפואי שהעסיק את הרופאה הרשלנית לפצות את התובעות בגין שלושים אחוזים מכלל הנזקים שנגרמו לה (ובסך הכול בסכום של כמיליון שקלים).
על קביעה זו הוגש ערעור כפול. המוסד הרפואי טען בעיקר כי כלל לא מדובר בהתנהגות מסוג רשלנות רפואית שכן זוהי מחלה נדירה שאיבחונה קשה ואף אם קיימת התרשלות כלשהי, הרי שלא קיים קשר סיבתי בינה לבין נזקי התובעת. התובעות טענו מצידן כי יש לייחס למוסד הרפואי אחריות גדולה יותר לנזקי התובעת.
בית המשפט דחה את טענות המוסד הרפואי וקיבל את טענת התובעות, כך שהעמיד את אחריותו של המוסד לנזקיה על שיעור של ארבעים אחוזים.
ע"א 2493/07