רשלנות רפואית אנדופתלמיטיס

מהי אנדופתלמיטיס ? האם ניתן להגיש בגין מחלה זו תביעת רשלנות רפואית ? אם כן – מהם הנימוקים השכיחים להגשת תביעות עקב מחלה זו לבתי המשפט.

אנדופתלמיטיס (Endophthalmitis) הינה דלקת זיהומית שמתרחשת בחלק האחורי והקדמי של העין, אשר ניתן לטפל בה על ידי מתן סטרואידים ו/או אנטיביוטיקה למטופל. ניתן למצוא מקרים רבים בפסיקת בתי המשפט העוסקים בתביעות רשלנות רפואית אשר הוגשו לערכאות השיפוטיות עקב טיפול החורג מסטנדרט הטיפול הרפואי הסביר.
תביעות רשלנות רפואית אנדופתלמיטיס מוגשות על ידי מטופלים בעיקר עקב:

– איחור באיבחון מחלה
– הימנעות מטיפול רפואי או תרופתי
– מתן טיפול רפואי שגוי ו/או לקוי
הימנעות מטיפול בזיהום התוך עיני או איחור באיבחון האנדופתלמיטיס עלולים להוביל לאיבוד יכולתו של החולה לראות בעין המזוהמת.
תוצאה חמורה זו ארעה לקטין אשר נחבל בעינו הימנית בהיותו כבן שנתיים. כארבע עשרה שעות לאחר האירוע הובא הקטין על ידי הוריו לחדר המיון של בית החולים. רופאת בית החולים איבחנה כי הוא סובל מפצע קל בקרנית, אשר מצריך ניתוח פשוט בעינו. לאחר ביצוע הניתוח הורתה הרופאה המנתחת לתת לקטין אנטיביוטיקה דרך הפה, שכן לטענתה באותה תקופה לא היה נהוג לתת למטופלים בגיל זה אנטיביוטיקה דרך הווריד. לאחר מספר ימים החלה העין להאדים ולהזדהם והרופאה ציוותה כי יינתן לקטין טיפול אנטיביוטי לווריד. למרות זאת, הזיהום בעינו התפתח במהירות, עובדה שהצריכה לבצע בו ניתוח נוסף לניקוז הזיהום מהעין, במסגרתו אף הוזרק החומר האנטיביוטי הישר לעינו.
על אף הניתוח והטיפול התרופתי שניתן למטופל לאחריו, מצב העין הידרדר עד שלבסוף הקטין שוחרר מבית החולים כשהוא אינו מוגל לראות בעין ימין.
לאור השתלשלות האירועים המפורטת לעיל, הגישו הקטין והוריו תביעת רשלנות רפואית אנדופתלמיטיס כנגד הרופאה המטפלת ובית החולים, במסגרתה נטען כי לאור הזיהום הראשוני שאובחן בעינו של הקטין היו הנתבעים צריכים להורות על הזרקת האנטיביוטיקה לווריד באופן מיידי. מתן אנטיביוטיקה דרך פיו לא הועילה בנסיבות העניין והיוותה רשלנות רפואית, אשר הובילה לבסוף להחרפת הזיהום ולאיבוד הראייה. אל מול טענה זו, סברו הנתבעים כי אין כל רשלנות רפואית אנדופתלמיטיס בטיפול הרפואי שניתן לקטין, שכן באותה תקופה הפרקטיקה הרפואית לא הכירה בהזרקת החומר האנטיביוטי לווריד במקרה והמטופל הינו קטין. זאת ועוד, לחילופין נטען כי אף אם הפרקטיקה בזמנו כן הכירה בהזרקה, הרי שמתן אנטיביוטיקה דרך הפה הינו טיפול מוכר במדע הרפואה ועל כן לא ניתן להטיל על הרופאים אחריות לנזקי הקטין משום שבחרו באסכולת טיפול מקובלת.
בית המשפט מינה מומחה רפואית מטעמו על מנת שתחווה דעתה לעניין הנוהג שהיה מקובל באותה תקופה בה טופל הקטין בבית החולים. לדידה, בשנת 1990, המועד בו ניתו לקטין הטיפול האנטיביוטי, היה נהוג להזריק את החומר הישר לווריד במקרים בהם ישנו חשש גבוה לאנדופתלמיטיס.
לאור חוות דעת זו מסיק בית המשפט כי הייתה מוטלת על הנתבעים חובה להזריק את האנטיביוטיקה הישר לוורידו של המטופל ועצם מתן החומר דרך פיו מהווה רשלנות רפואית אנדופתלמיטיס.
הנתבעים טענו כי לא מתקיים קשר סיבתי בין אותה רשלנות רפואית אנדופתלמיטיס לנזקי התובע שכן אף אם היו נותנים לו את החומר האנטיביוטי לווריד, הזיהום לא היה נמנע והוא עדיין היה מאבד את יכולת הראיה. בית המשפט לא מקבל את הטענה האמורה משום שהחיידק שהדביק את עינו של הניזוק מגיב לאנטיביוטיקה, כך שהיה ניתן למגרו בזמן אילו היו הרופאים פועלים על פי הסטנדרט המוטל עליהם, כמפורט לעיל.
לאור כל זאת הנתבעים חוייבו בפיצוי התובעים בסך של למעלה מחצי מיליון שקלים, הכולל פיצויים בגין הוצאות רפואיות, כאב וסבל ואף בגין הפסדי השתכרות של התובע מגיל שמונה עשרה ועד געל שישים וחמש.
ת.א 812/94