ציסטה בכליה הינה כיס דמוי שק ומלא בנוזל אשר נוצר בכליה.
ככלל, "ציסטה" הינה שקיק שעטוף בקרום דק ובתוכו תכולה כלשהי, שבדרך כלל הינה נוזל דמוי מים, אולם לעתים היא יכולה להכיל גם דם או חתיכות רקמה.
הציסטות עלולות להתפתח בכל מיני איברים בגוף, לרבות הכבד, הלבלב, העור, כיס המרה, והשחלות, וגם בכליות, שממלאות את התפקיד הפעיל ביותר במערכת השתן בגופנו, ומופקדות על סילוק עודפי נוזלים ותוצרי פירוק של הגוף, שמירת מאזן הנוזלים בגוף, ניקוי הדם מרעלים, שמירת לחץ הדם, איזון מאגר המלחים והמינראלים בגוף, ועוד.
מה זה ציסטה בכליה?
הציסטות שמופיעות בכליות הינן לרוב עגולות, ובעלות דופן עדינה ודקה. הן יכולות להופיע באחת הכליות, או בשתיהן, וזאת כציסטות בודדות או מרובות.
הופעה של ציסטות מרובות בכליה עלולה להתרחש עקב מחלה גנטית בשם מחלת הכליה הפובליציסטית (Polycystic Kidney Disease – PKD). הסימפטומים של מחלת PKD כוללים דם בשתן, זיהומים בדרכי השתן, בעיה במסתמי הלב, לחץ דם גבוה, אבנים בכליה, ובמקרים נדירים אף מפרצת מוחית. בנוסף, הנפח הרב שהציסטות המרובות תופסות בכליה עלול לפגוע באופן משמעותי בתפקודה, עד כדי הגעה לאי ספיקת כליות מוחלטת כבר בגילאים 40 – 60, ועקב כך להיזקקות לטיפולי דיאליזה והשתלת כליה. חולים במחלת PKD עלולים לסבול גם מבעיות במערכות אחרות בגוף, כמו הלב, הכבד, כלי הדם, והמוח.
למרבה המזל, רוב הציסטות שמופיעות בכליות הינן ציסטות שפירות, שאינן מזיקות לפעילות התקינה של הכליות, ועל כן אינן מצריכות טיפול אלא רק מעקב.
יחד עם זאת, לעתים נוצרות גם ציסטות שיכולות לפגוע בתפקודי הכליה, כגון ציסטות ממאירות, או ציסטות שממוקמות באופן שבו הן מפריעות לתפקוד הכליה, או יוצרות לחץ על איברים סמוכים, כלי דם, או עצבים. במקרה כזה יש לטפל בציסטות ובמחלה שגרמה להן, ולעתים אף להסירן.
מי בקבוצת סיכון?
כיום עדיין לא ברור לחלוטין מהו הגורם להופעת הציסטות בכליות, אולם ההשערה היא שהן כנראה נוצרות עקב חסימה של צינורות ההובלה בכליה, או עקב התנתקות של חלק מצינור ההובלה לכליה שהופך לציסטה, או עקב מחסור באספקת דם לרקמת הכליה.
בנוסף, ידוע גם על קיומם של מספר גורמי סיכון להתפתחות הציסטות בכליות, ובניהם גורמי הסיכון הבאים:
- מחלות כליות, כגון אי ספיקת כליות, אבנים בכליות, זיהומים חוזרים ונשנים בדרכי השתן, ועוד.
- גיל מבוגר. הסיכון להיווצרות ציסטה בכליה עולה עם הגיל, עד למצב שבו לבני 55 ומעלה יש כבר סיכוי של 50% לציסטה בכליה. עם זאת, ברוב המקרים לא תידרש כל התערבות רפואית.
- מגדר. ידוע שציסטות בכליות יותר נפוצות אצל גברים מאשר אצל נשים, אם כי לא בשיעור משמעותי.
- לחץ דם נמוך.
ציסטה בכליה – תסמינים ואבחון
לציסטות בכליות אין בדרך כלל סימפטומים, ועל כן החולה לרוב איננו יודע כלל על עצם קיומן, למעט במקרים שבהן הציסטה מגיעה לגודל מאד גדול, ולוחצת על איברים סמוכים או גורמת לעליית לחץ הדם (ממחקרים שנערכו עלה שקוטרן של ציסטות בכליה הולך וגדל כל שנה בממוצע בכ-2 מ"מ).
לפיכך, רוב הציסטות מתגלות בדרך כלל באקראי, תוך כדי ביצוע בדיקת אולטראסאונד לכליות ודרכי השתן שנעשית מסיבות אחרות.
אם הציסטה נראית חשודה, החולה יופנה לביצוע בדיקת הדמייה מתקדמת יותר, כגון CT או MRI, שמאפשרת לאבחן את הסוג הספציפי לפי סולם הדרגות של בוסניאק.
דרגות ציסטה בכליה
מקובל לסווג את ציסטות בכליות לחמישה סוגים לפי סולם הדרגות של בוסניאק, וזאת בהתאם לגודלן ולמאפיינים נוספים שלהן, לרבות עובי הדפנות של הציסטה ותכולתה.
דרגה I – ציסטה קטנה, בקוטר של עד 10 מ"מ, פשוטה, עגולה, מלאה נוזל צלול, ובעלת דופן דקה. היא אינה מחייבת טיפול, ואף לא המשך מעקב.
דרגה II – ציסטה המכילה מספר מחיצות דקות, עם פוטנציאל להתפתחות של הסתיידות קלה בדופן או על המחיצות. הסיכון להתפתחות גידול ממאיר הוא נמוך מאוד. כאשר הגודל של הציסטה אינו עובר את 15 מ"מ, אין צורך בטיפול נוסף או במעקב מתמשך.
דרגה IIF – ציסטה שיכולה להכיל קריש דם ישן, ידועה גם כציסטה היפרדנסית. בדרך כלל, הגודל שלה קטן מ-3 סנטימטרים, עם גבולות עגולים וברורים. לציסטות מסוג זה יש בין 3% ל-5% סיכוי להתפתח לגידול ממאיר, וכאשר הגודל שלהן עולה על 3 סנטימטרים, הסיכוי לממאירות עולה ל-5% עד 10%. לפיכך, יש צורך במעקב רפואי מתמשך עבור ציסטות אלו, ובסופו של דבר, עשויות להיות נדרשות לכריתה כירורגית.
דרגה III – ציסטה בעלת דפנות מעובות, שעלולות להיות בעלות קוטר שגדול מ-3 ס"מ. לציסטות אלו יש סיכוי של כ-50% להפוך בסופו של דבר לממאירות ולסרטן כליות (ככל שקוטר הציסטה גדול יותר, כך גם גדל הסיכוי שהיא תהפוך לגידול ממאיר). ציסטות אלו מחייבות טיפול באמצעות כריתה כירורגית.
דרגה IV – ציסטה בעלת דופן עבה ובלתי סדירה, ועם תוכן שיכול להיות, בחלקו, מוצק או מוצק למחצה. לציסטות אלו יש סיכוי של כ-75% – 90% להפוך לממאירות, וגם הן כמובן מחייבות טיפול באמצעות כריתה כירורגית.
דוגמאות למקרי רשלנות רפואית
כמו כל בעיה רפואית, גם בטיפול בציסטות כליה עלולה להתרחש רשלנות רפואית, וזאת לכל אורך שלבי הטיפול במחלה (אבחון, טיפול, ומעקב) ובכל מיני אופנים:
- אבחון המחלה: הרשלנות הרפואית בשלב אבחון המחלה יכולה להתבטא, בין היתר, באי אבחון בכלל של המחלה, או אבחון מאוחר שלה, או אבחון שגוי שלה.
- הטיפול במחלה: הרשלנות הרפואית בשלב הטיפול במחלה עלולה להתבטא, בין היתר, באי מתן טיפול בכלל, מתן טיפול שאינו מתאים לחולה, ביצוע רשלני של הטיפול, ואי קבלת הסכמה מדעת לטיפול.
- מעקב אחר המחלה: הרשלנות הרפואית בשלב מעקב המחלה עלולה להתבטא, בין היתר, באי מתן הנחיות מעקב לחולה, מתן הנחיות חלקיות או שגויות לחולה, אי מתן הפניות לבדיקות מעקב, פיענוח שגוי של ממצאי בדיקות המעקב או התעלמות מהן.
מקרה מהפסיקה לתביעת רשלנות רפואית בטיפול בציסטה בכליה
במסגרת תיק ת"א 25708/05 אביבי נ' שירותי בריאות כללית, שהתנהל בפני בית משפט השלום בת"א, נדונה תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח לכריתת גידול בכליה אשר התבצע בבית החולים ביילינסון, שבבעלות קופת חולים כללית.
תיק זה עסק בתובע בן 72, שצילומי הדמייה שונים שנערכו לו איבחנו ציסטה בכלייתו השמאלית, בגודל של 4 ס"מ.
לתובע נערכה בדיקת ביופסיה, שקבעה שהציסטה מכילה קבוצת תאים ש-"חשודים" כממאירים, ועל כן הוא הופנה לניתוח לכריתת הציסטה.
מאחר שהתובע סבל מאי ספיקה כלייתית, ומבעיות לב קשות, ואף עבר פעמיים אוטם שריר הלב, נערכה לגביו התייעצות עם מכון הלב של בית החולים, בסיכומה נקבע כי בכל זאת ניתן לבצע בו את הניתוח לכריתת החלק בכליה שחשוד כגידול ממאיר.
התובע עבר את הניתוח לכריתת הגידול החשוד, אולם הבדיקה הפתולוגית שנערכה לאחר הסרתו קבעה שהוא לא היה ממאיר.
בנוסף, לאחר הניתוח לקה התובע באוטם שריר הלב ומצבו הכללי הידרדר. התובע הועבר ליחידה לטיפול נמרץ אך מצבו לא התייצב. בעקבות זאת הובהל התובע שוב לחדר הניתוח, כ-16 שעות בלבד לאחר הניתוח הראשון שעבר. במהלך הניתוח השני נאלצו הרופאים לכרות את יתרת הכליה שנותרה. לאחר הניתוח השני שב התובע למחלקה לטיפול נמרץ, מצבו השתפר, והוא שוחרר לביתו.
כעבור מספר שנים הגיש התובע תביעת רשלנות רפואית כנגד קופת חולים כללית בטענה ששני הניתוחים שעבר היו ניתוחים מיותרים ומסוכנים, שהותירו אותו רק עם כליה אחת, שאף היא מתפקדת באופן גבולי.
בהסתמך על חוות דעת רפואית שהוגשה מטעמו, טען התובע כי לא היה כל מקום לבצע בו את הניתוח הראשון, מאחר שלא הייתה לגביו אבחנה חד משמעית של גידול ממאיר בכלייתו, כי אם רק חשד לקיומם של תאים ממאירים בקבוצה אחת של תאים, ובמשטח אחד בלבד.
בנסיבות אלו, שבהן אין ממצא חד משמעי לקיומו של סרטן בכליה, ולאור מחלות הלב והכליה שלו, שמהוות כשלעצמן סיכון ניתוחי מוגבר, לא היה כל מקום לנתחו כי אם רק לבצע מעקב אחר מצבו באמצעות בדיקות הדמיה, כעבור 6-4 חודשים, וככל שהגידול אינו גדל וההאדרה אינה גוברת לאחר הזרקת חומר ניגודי, ניתן להמשיך במעקב בלבד ואין כל מקום לערוך לו ניתוח, שכשלעצמו עלול לסכן את מצבו.
עוד טען התובע כי נגרמו לו 60% נכות בתחום האורולוגי ו- 25% נכות נוספים בשל החמרה במצב הלב.
לאור האמור לעיל טען התובע שרופאי בית החולים התרשלו כלפיו הן באבחון הבעיה בכלייתו, הן בדרך שבה הם בחרו לטפל בו (קרי, כריתת חלק מהכליה בתחילה ובהמשך כריתה מלאה שלה), והן באי קבלת הסכמתו מדעת לביצוע הניתוח לכריתת הגידול, מאחר שלא הוסבר לו שקיימת אפשרות חלופית לניתוח באמצעות המתנה ומעקב אחר מצב הגידול.
בכתב הגנתה, טענה קופת חולים כללית שהניתוח שעבר התובע היה הטיפול המקובל ומחוייב המציאות במצבו לאור הממצאים שהתגלו בכלייתו, ושהגשת התביעה לאחר שרק בדיעבד התברר לא היו ממצאים סרטניים בכלייתו הינה בגדר "חוכמה שלאחר מעשה". שכן, ללא הניתוח, לא היה אפשרי לברר ולאבחן את סוג הגידול שהתגלה בכליית התובע, ועל כן הניתוח היה חיוני והכרחי.
בפסק דינו, ובהסתמך על הראיות השונות שהוגשו בפניו, קבע בית המשפט כי בית החולים לא התרשל בעצם החלטתו לבצע את הניתוח לכריתת הגידול שהתגלה בכלייתו של התובע, וכי בהחלט היה נכון בנסיבות המקרה לבצע בתובע את הניתוח, מאחר שכל הבדיקות שנערכו לתובע העלו ממצא גידולי בגודל של 4 ס"מ שחשוד בדרגת וודאות גבוהה כגידול סרטני.
שכן, במקרה כזה, הספרות הרפואית המרכזית מחייבת ביצוע ניתוח להסרת הגידול, וזאת גם כשקיימת אפשרות חילופית להמתנה ומעקב, שהינה האפשרות הפחות מומלצת ומקובלת.
עוד נקבע כי ככל שמדובר בגידול סרטני בכליה, אזי הטיפול המקובל הינו בכל מקרה ניתוח להסרתו, מאחר שגידול זה אינו בדרך כלל מגיב להקרנות או לכימותרפיה או להורמונים ולכל טיפול אחר, מה גם שאין כל אפשרות טכנית לדעת מתי גידול סרטני יתחיל לשלוח גרורות לאברים אחרים, ולהקטין עוד יותר את סיכויי החולה להחלים.
יחד עם זאת, בית המשפט גם קבע כי בית החולים התרשל באי קבלת הסכמתו מדעת של התובע לניתוח, מאחר שהיה עליו להציג בפני התובע את האפשרות החילופית של המתנה ומעקב אחר מצב הגידול, גם אם מדובר באפשרות הפחות מומלצת ומקובלת.
בסיכומו של דבר דחה בית המשפט את טענת התובע לפיה בית החולים התרשל לגבי הבחירה לנתח אותו, אך הוא קיבל את טענתו לגבי אי קבלת הסכמתו מדעת לניתוח, ופסק לו בגינה פיצויים בסך של 50,000 ₪.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
