בית המשפט קבע כי רופאי בית החולים וולפסון התרשלו באי מתן הסברים והוראות המשך מעקב כנדרש לגבי נערה שהתעורר לגביה חשש לקרע בגיד האכילס עקב פציעתה משברי כוס זכוכית.
כידוע, כשכוס זכוכית נשברת, נהוג אצלנו לומר "מזל טוב", גם אם זה לא אירע במסגרת טקס חופה ונישואין … אבל כשהאירוע מלווה בפציעה משברי הזכוכית, התוצאות שלו עלולות להיות לא בדיוק מבורכות.
כך אירע לנערה בת 15, שביוני 2010 נפצעה בקרסול רגלה משבר של כוס זכוכית שהתנפצה בעת ששהתה בביתה, ואשר הובהלה לבית החולים וולפסון עם חשש לקרע בגיד האכילס.
רופא בית החולים וולפסון שטיפל בה הפנה אותה לצילום רנטגן, קבע לפיו שכנראה אין לה קרע בגיד, ושלח אותה לביתה מבלי להזהירה לגבי השלכות החשש לקרע בגיד, מבלי לקבע את רגלה בגבס, ומבלי להפנות אותה להמשך מעקב.
מצבה של הנערה הדרדר לאחר שחרורה מבית החולים, עד שכעבור כחודש היא הגיעה לרופא אורטופד קופ"ח שלה כשהיא נעזרת בקביים וללא יכולת לדרוך על רגלה. האורטופד המליץ לה להשתמש בסד למתיחת הגיד בשל החשש בקיצורו, לבצע טיפולי פיזיותרפיה, ולהקפיד על המשך מעקב.
בסופו של דבר התברר בהמשך שהנערה אכן סבלה מקרע חלקי בגיד, ובעקבות זאת היא עברה ניתוח בבית החולים מאיר, שהותיר אותה עם צלקת כואבת, בולטת, ומכוערת שמגבילה את תנועותיה ומפריעה להליכתה.
הנערה הגישה תביעת פיצויים בסך של כ-1.8 מליון ש"ח כנגד בית החולים וולפסון ורשלנות הרופא האורטופד של קופ"ח שלה.
כנגד בית החולים וולפסון טענה הנערה שהוא התרשל באי אבחן הקרע בגיד, באופן הטיפול בה, ובאי הפנייתה להמשך מעקב מתאים. בית החולים טען בתגובה שהוא ערך לה בדיקות אבחון מתאימות לפי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, וכי גם אם הקרע החלקי בגיד היה מאובחן על ידו, לא היה הכרח לנתח אותה, מאחר שבהחלט מקובל לטפל בקרע בגיד גם לפי הגישה השמרנית, שנמנעת מניתוח בשל הסיכונים שכרוכים בו, ומעדיפה לתת לגיד להתאחות באופן טבעי.
כנגד הרופא האורטופד של קופ"ח טענה הנערה שהוא התרשל בכך שהוא נמנע מלבדוק בעצמו את החשש לקרע בגיד, למרות שהדבר צויין במפורש במסמכי בית החולים, אלא הסתפק בלהמליץ לה לשים סד ולהמשיך ללכת כרגיל. הרופא טען להגנתו שהוא פעל באופן סביר לפי ממצאי הבדיקות של בית החולים, וכי השיטה השמרנית נחשבת אף היא לדרך מקובלת לטיפול בקרע בגיד.
האם רופאי ביה"ח התרשלו באי אבחון הקרע בגיד?
הנערה טענה שבית החולים וולפסון התרשל בכל הקשור לאבחון הקרע בגיד, מאחר בכך שהוא שלח אותה לבצע בדיקת רנטגן לצורך בדיקת החשד שנגרם לה קרע בגיד, במקום בדיקת אולטרא סאונד כפי שהיה עליו לעשות, ובכך נמנע ממנו לאבחן את הקרע בגיד.
בית המשפט הסכים עמה שבדיקת אולטראסאונד הינה אכן הבדיקה המתאימה והמדויקת לאבחון קרע בגיד, אולם הוא גם קיבל את עמדת בית החולים לפיה לא ניתן לבצע בדיקת אולטראסאונד כראוי כאשר קיים פצע פתוח, כפי שהיה לנערה באותה עת.
האם רופאי ביה"ח והאורטופד התרשלו בבחירת גישת הטיפול השמרנית לקרע בגיד?
לגבי אופן הטיפול בנערה, הצדדים נחלקו לגבי השאלה מהי שיטת הטיפול המקובלת בפרקטיקה הרפואית לצורך הטיפול בקרע בגיד האכילס:
האם המדובר בגישה השמרנית, שממליצה להימנע מניתוח בשל הסיכונים שכרוכים בו, ולהמשיך ולדרוך על הרגל כדי למנוע את קיצור הגיד ולתת לו להתרפא באופן טבעי (כפי שהנערה טופלה על ידי בית החולים וולפסון והאורטופד של קופ"ח), או שמא המדובר בגישה הניתוחית (כפי שהיא טופלה בהמשך בבית החולים מאיר)?
בהסתמך על עדויות המומחים הרפואיים שהובאו בפניו, קבע בית המשפט שגם הגישה השמרנית הינה שיטת טיפול מקובלת, ולמעשה אף עדיפה, לצורך טיפול בקרע בגיד, ועל כן לא ניתן לקבוע שרופאי ביה"ח וולפסון והאורטופד התרשלו משום שהם בחרו בה.
בנוסף, הוא לא מצא כל קשר סיבתי בין אופן הטיפול בבית החולים וולפסון לנזקי הצלקת שנותרו לנערה, מאחר שלא הייתה מחלוקת כי אלו נוצרו כתוצאה מהניתוח בלבד.
בית המשפט הוסיף וקבע לגבי הרופא האורטופד שהוא פעל כראוי ובאופן מקצועי בנסיבות המקרה, וכפי שמתאים לרופא שדוגל בגישה השמרנית. יתרה מכך: האורטופד אף זימן מיוזמתו עריכת דיון מיוחד בבית החולים לצורך התייעצות עם רופאיו המומחים לגבי המשך הטיפול בנערה, כך שהמלצותיו לגבי המשך הטיפול נבעו ממסקנותיו של דיון זה.
התרשלות רופאי ביה"ח לגבי הפניית הנערה למעקב
למרות שבית המשפט הגיע למסקנה שבית החולים וולפסון לא התרשל לגבי אי אבחון הקרע בגיד, הוא קבע שבית החולים התרשל בכל הקשור להסברים שהיה עליו לתת לנערה לפני שחרורה ממנו ולהפנייתה להמשך מעקב, וזאת בניגוד לסעיף 13 לחוק זכויות החולה.
שכן, אמנם צילום הרנטגן שנערך לנערה לא העלה חשש לקרע מלא בגיד, אולם הוא לא שלל באופן וודאי קיומו של קרע חלקי. לפיכך, בנסיבות אלו, כאשר החשש לקרע לא נשלל לחלוטין, וכאשר ידוע שטיפול שאינו מתאים לקרע בגיד במידה שהוא אכן קיים עלול להחמיר את מצבו, אזי היה על בית החולים לשחרר את הנערה רק לאחר שהוסבר לה על הסיכונים שכרוכים במצב של חשש לקרע בגיד שלא מאובחן, הסיכונים שכרוכים במתן טיפול שאינו מתאים לקרע, והחשש לקיצורו של הגיד בשל אי דריכה על הרגל.
בנוסף היה עליו להפנות אותה להמשך מעקב אצל אורטופד, ולבצע צילום אולטראסאונד לאחר החלמת הפצע כדי לשלול קיומו של קרע כלשהו בגיד. ומשלא נעשה כך, אזי המדובר בהתרשלות.
עוד קבע בית המשפט כי אמנם לא קיים קשר סיבתי בין נזקי הצלקת בעקבות הניתוח לבין הטיפול שניתן לה על ידי בית החולים, אולם נזקי הצלקת יכלו להימנע מלכתחילה, לו הקרע בגיד היה מאובחן קודם לכן על ידי בדיקת אולטראסאונד, והיא הייתה מקבלת טיפול מתאים ולא הייתה נאלצת לעבור את הניתוח.
בסיכומו של דבר דחה בית המשפט את התביעה כנגד האורטופד של קופ"ח, וקיבל את התביעה כנגד בית החולים וולפסון, תוך שהוא מחייב אותו לשלם לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 180,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
