הפיצוי הגבוה נפסק לאחר שבשני אירועים נפרדים הצוות הרפואי לא מסר למטופלת את מלוא המידע הרפואי הנדרש טרם הניתוח. עם זאת, מכיוון שהמטופלת קיבלה לאורך השנים גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי, בסך הגדול בהרבה מהפיצויים שנפסקו לה במסגרת התביעה הנזיקית, נקבע כי התובעים יקבלו סך של 100,000 ₪ בלבד.
מה הדין כאשר מנתח, על מנת לגונן על מטופלת, בוחר שלא לגלות לה כי קיימת אפשרות שתידרש לניתוח נוסף? לדברי בית המשפט המחוזי, למרות כל הכוונות הטובות, מדובר בפטרונות רפואית אשר אין לקבלה. ביחס לאירוע אחר בו בחר המנתח, לאור עמדתו המקצועית, שלא להציג בפני המטופלת את האפשרות שלא לבצע את הניתוח, נקבע כי על הרופא קיימת חובה לשקף למטופל את דעתו המקצועית בעניין והמלצותיו, אך במקביל, עליו להציג גם את האפשרות שלא לעשות את הניתוח ולאפשר למטופל לבחור, באופן מושכל, בין החלופות.
סיפור המעשה
המנוחה, ילידת 1957, עברה בבית החולים איכילוב שני ניתוחים להסרת גידול מוחי שפיר. בשנת 2011, במהלך הניתוח הראשון, הוסר רוב הגידול, אך הוחלט להפסיקו באמצע לאחר שהתגלו קשיים בהגעה לחלק העליון של הגידול. כחמישה חודשים לאחר מכן עברה המנוחה ניתוח שני, אשר אף הוא הופסק באמצע. המנוחה נותרה עם חולשה בפלג הגוף השמאלי, חוסר שיווי משקל, הפרעות בדיבור ועוד. במרוצת השנים התדרדר מצבה, היא הפכה מרותקת לכיסא גלגלים ואף לא היתה מסוגלת לבצע את פעולות היום-יום. בשנת 2019 בחרה המנוחה לסיים את חייה בהמתת חסד.
טענות התובעים
בשנת 2017 הגישה המנוחה תביעה כנגד המדינה, כבעלים של בית החולים איכילוב, בגין רשלנות רפואית. לאחר מותה בשנת 2019, בניה של המנוחה באו במקומה כתובעים. התובעים ביקשו פיצוי בגין שלושה ראשי נזק:
- פיצוי בגין רשלנות בטיפול – התובעים טענו, כי המנוחה נותחה לראשונה באיחור של כשנה מאז אבחנת הגידול. עוד טענו, כי הניתוח הראשון נערך תוך הסתמכות על בדיקת MRI לא עדכנית שבוצעה חמישה חודשים קודם לכן. כמו כן, שיטת הניתוח שנבחרה לניתוח הראשון היתה לא נכונה. כן טענו, כי לא נערך דיון בקרב הצוות הרפואי בנוגע לגישה הניתוחית המתאימה.
- פיצוי בגין אי קבלת הסכמה מדעת – בהתאם לחוק זכויות החולה, ניתן להעניק טיפול רפואי למטופל רק במידה וזה נתן "הסכמה מדעת". הסכמה מדעת כוללת הסבר על מהות ההליך הרפואי, מטרתו, סיכויי ההצלחה, סיכונים, חלופות ועוד. התובעים טענו, כי במקרה הנדון לא נמסר למנוחה המידע הדרוש בעניין הניתוחים לצורך קבלת החלטה מושכלת, ולכן לא ניתנה כדין ומדעת הסכמתה. כך, ביחס לניתוח הראשון, היתה עמדת התובעים, כי לא הוסבר למנוחה שקיימת אפשרות שהיא תאלץ לעבור ניתוח נוסף. ביחס לניתוח השני עמדתה היתה כי לא הוסברה למנוחה האופציה להימנע מביצוע הניתוח.
- פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה – אדם, אשר בוצעה בו פרוצדורה רפואית ללא הסכמתו מדעת, זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בכבודו ובאוטונומיה שלו. במקרה הנדון, טענו התובעים, כי האוטונומיה של המנוחה נפגעה מכיוון שלא נמסר לה מלוא המידע הדרוש לצורך קבלת החלטה מושכלת לפני הניתוחים.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה לפיצוי רק בגין הפגיעה באוטונומיה
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה לפיצוי בגין טיפול רשלני ובגין העדר הסכמה מדעת. עם זאת, התביעה לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה התקבלה.
רשלנות בטיפול
בית המשפט המחוזי דחה את טענות התובעים בדבר התרשלות הצוות הרפואי בטיפול במנוחה:
- האיחור בעריכת הניתוח הראשון לא היה באשמת בית החולים – נקבע שאומנם הניתוח הראשון נערך שנה לאחר שתועדו לראשונה תלונותיה של המנוחה, אולם במהלך חלק ניכר מהתקופה (7 חודשים), המנוחה טופלה בקהילה. ביחס ליתר התקופה, בית המשפט קיבל את טענת בית החולים כי העיכוב בביצוע הניתוח נבע, בין היתר, מהתלבטות המנוחה האם לעבור את ההליך.
- בדיקת MRI עדכנית לא היתה עוזרת – נקבע, כי גם תחת ההנחה שנכון היה לערוך בדיקת MRI נוספת לפני הניתוח הראשון, חומר הראיות מעלה, כי עקב אופיו של הגידול היה קושי בהוצאתו גם אם היתה בידי המנתחים בדיקת MRI עדכנית.
- אופן ביצוע הניתוח הראשון היה נכון – נקבע, כי שיטת הניתוח שנבחרה במסגרת הניתוח הראשון הייתה נכונה ומקובלת בניתוחים מסוג זה.
- אין פגם בהעדר תיעוד ביחס לבחירת הגישה הניתוחית – לטענת התובעים, אין כל עדות לכך שבוצע דיון מקצועי לגבי בחירת הגישה הניתוחית המועדפת לפני הניתוח הראשון. בית המשפט קבע, כי ראשית, לא הונחה תשתית ראייתית בנוגע לקיומה של חובה או של נוהג לתעד דיונים מחלקתיים, ושנית, משנבחרה גישה ניתוחית מתאימה, אין בהיעדר התיעוד כדי להעלות או להוריד.
העדר הסכמה מדעת
בית המשפט המחוזי אישר את עמדת התובעים שהמנוחה לא קיבלה את כל המידע הנדרש להענקת הסכמה מדעת לפני ביצוע שני הניתוחים, ושלא מולאה כראוי חובת המידע כלפיה:
- פטרונות רפואית – נקבע, כי מחומר הראיות עולה שהמנתח בחר, באופן מודע, שלא לשתף את המנוחה באפשרות שתזדקק לניתוח נוסף. לדברי בית המשפט, גישה זו של המנתח אינה משקפת את המצב המשפטי בכל הנוגע להיקף חובת הגילוי. בית המשפט הבהיר שפעולות הרופא בוצעו מתוך ניסיון להגן על המנוחה (במטרה למנוע ממנה לדעת מידע שיכול היה להיות לא רלוונטי בהמשך), אך קבע שאין לקבל גישה של פטרונות רפואית, גם אם היא מבוססת על כוונות טובות. המנתח, כך בית המשפט, לא יכול היה לשמור לעצמו את האפשרות שיהיה צורך בניתוח נוסף, אלא היה צריך לשתף בכך את המנוחה, על מנת לאפשר לה לגבש את החלטתה בנוגע לביצוע הטיפול.
- על המנתח היה להציג את כל האפשרויות, גם כאלו המנוגדות לעמדתו המקצועית – המנתח הודה שלא ערך שיחה עם המנוחה על האופציה לא לבצע את הניתוח השני, מאחר שזו הייתה סותרת את עמדתו המקצועית. בית המשפט קבע שגישה זו אינה תואמת את הסטנדרטים המקובלים בנוגע לחובת המידע. לפי בית המשפט, על הרופא להציג בפני המטופל את עמדתו המקצועית והמלצתו, אך גם להציג את האופציה של אי ביצוע הניתוח, כדי לאפשר למטופל לקבל החלטה מושכלת.
עם זאת, למרות שבית המשפט קבע כי חובת היידוע הופרה כלפי המנוחה ביחס לניתוחים, בית המשפט דחה את התביעה לפיצוי בגין העדר הסכמה מדעת לאחר שקבע, כי לא קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם. על פי בית המשפט, נוכח מיקום הגידול, אופיו, גיל המנוחה, סיכוני הניתוחים וסיכוייהם – ניתן להעריך במאזן הסתברויות, שחולה סביר במצב דומה היה נשמע להמלצת רופאיו ובוחר לעבור את שני הניתוחים. על כן, במקרה הנדון, ניתן להניח שהמנוחה הייתה נשמעת להמלצת רופאיה גם אם היתה עומדת בפניה התמונה המלאה. לפיכך קבע בית המשפט, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות (הפרת חובת היידוע) לבין התוצאה (נזקיה של המנוחה).
פגיעה באוטונומיה
לדברי בית המשפט, מצב שבו המטופלת לא התבקשה להסכים במודע לטיפול הרפואי שעברה, לאור החוסר במתן מידע מלא בשני מקרים נפרדים, נתפס כפגיעה חמורה בזכותה לבחירה עצמאית ולשליטה בגופה ובבריאותה. בית המשפט הוסיף, כי, אכן, ההנחה הינה כי המנוחה היתה מקבלת את המלצת רופאי לעבור את הניתוחים, ואולם אין בכך כדי לאיין את עוצמת הפגיעה ברגשותיה ובאוטונומיה שלה בגין שלילת זכות הבחירה ממנה.
ביחס לגובה הפיצוי נקבע, כי לאור הטיפולים הרפואיים שעברה המנוחה, המידע שלא נמסר לה, כמו גם החשיבות הרבה שייחסה המנוחה לשליטה בגורלה, מדובר בפגיעה המזכה בפיצוי גבוה. בהמשך לכך הועמד הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה על סך של 400,000 ₪.
ניכויי המוסד לביטוח לאומי
ככלל, על מנת למנוע כפל פיצוי, תגמולים ששולמו לניזוק על-ידי המוסד לביטוח לאומי מנוכים מהפיצוי שנפסק לו. במקרה הנדון, המנוחה קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי, עד למועד פטירתה, קצבאות בסכום כולל של 933,098 ₪. בהמשך לכך, סכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט בסך של 400,000 ₪ "נבלע" כליל בסכום הגמלאות, ולכן, לכאורה, התובעים לא היו זכאים לפיצוי נוסף.
התובעים טענו שאין הדבר כך במקרה הנדון והפנו לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. סעיף זה קובע, כי בנסיבות מסוימות, במידה וגובה הפיצוי שנפסק לניזוק בתביעה נזיקית קטן מהכספים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, הניזוק יהיה זכאי לקבל 25% מגובה הפיצוי שנקבע בתביעה הנזיקית. המדינה טענה מנגד, כי זכות זו קיימת לניזוק רק במידה ולמוסד לביטוח לאומי עומדת זכות חזרה למזיק. ואולם, מכיוון שבמקרה הנדון המוסד לביטוח לאומי אינו יכול להגיש תביעת שיפוי נגד המדינה, התובעים אינם זכאים לקבל 25% מהפיצוי.
בית המשפט פסל את הטיעונים שהעלתה המדינה. הוא קבע שבהיעדר הפנייה לפסק-דין שבו נשללה הזכות לקבלת 25% מהפיצוי הנזיקי, וכן אי התמודדות עם פסקי-דין קודמים שבהם נדחתה טענה דומה, על המדינה לשאת תשלום של 25% מסכום הפיצוי, כלומר 100,000 ש"ח.
סוף דבר
לאור כל האמור הורה בית המשפט המחוזי, כי המדינה תפצה את התובעים בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה בסכום של 100,000 ₪.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
