היפרדות שליה היא אחד הסיבוכים המסוכנים שעלולים להתרחש במהלך הריון. כשל בזיהוי סיבוך זה ובטיפול בו עשוי להוות בסיס לתביעה משפטית נגד הגורמים המטפלים.
השליה היא איבר חיוני שמתפתח ברחם האם במהלך ההריון. מדובר במעין מעטפת ספוגית, הממוקמת בדופן הרחם, שממנה יוצא חבל הטבור המחובר אל העובר. חיי העובר תלויים בתפקודה התקין של השליה, שכן לשליה מגיעים מזון וחמצן מכלי הדם של האם, וממנה מוזרמים חומרים אלה לעובר, דרך חבל הטבור. באופן רגיל, השליה מתנתקת מדופן הרחם רק בסמוך לאחר הלידה, כלומר אחרי יציאת העובר מהרחם. עם זאת, במיעוטם של המקרים, חלה היפרדות של השליה מהרחם עוד במהלך ההריון, אם חלקית ואם באופן מלא. היפרדות שליה היא תופעה מסוכנת ביותר, שעלולה להביא לפגיעה בהתפתחות העובר או למותו וכן לפגיעה קשה באם. סיבוך זה עלול להתרחש בשלבים שונים של ההיריון, ובשל הסכנות הטמונות בו, יש חשיבות מכרעת לזיהויו בהקדם על מנת להעניק טיפול הולם לאם ולעובר,
לרוב ניתן לזהות היפרדות שליה באמצעות תסמינים שונים המופיעים אצל האם במהלך ההריון, ולרוב גם כאשר מתרחשת היפרדות שליה, ניתן להביא לסיומו המוצלח של ההריון באמצעות טיפול מתאים. אף על פי כן, תועדו בישראל, למרבה הצער, לא מעט מקרים שבהם היפרדות שליה במהלך ההריון הובילה לתוצאות טרגיות. בחלק מן המקרים, יוחסו תוצאות אלה להתרשלות הצוות הרפואי ואף נפסקו בשל כך פיצויים למטופלים שניזוקו מהתרשלות זו.
גורמים, תסמינים וטיפול
אין דרך לחזות מראש כי תתרחש היפרדות שליה. לעיתים הדבר עלול להתרחש בשל אירוע פתאומי כגון חבלה או זעזוע בבטן האם ולעיתים כתוצאה מרעלת הריון (ראו מאמר: רשלנות רפואית רעלת הריון) או זיהום תוך רחמי (ראו מאמר: זיהום ברחם במהלך ההריון). בין הגורמים הנוספים שמעלים את הסיכון להיווצרות היפרדות שליה: יתר לחץ דם אצל האם, ירידת מים מוקדמת, חבל טבור קצר יחסית, נטייה לרמת קרישיות גבוהה בדם (טרומבופיליה), היפרדות שליה בעבר או ניתוחים קיסריים בעבר אצל האם ושימוש בקוקאין ע"י האם במהלך ההריון.
תסמיניה של היפרדות שליה תלויים, בין השאר, בדרגת ההיפרדות. כאשר מדובר בהיפרדות חלקית וקלה, ייתכן שכלל לא יופיעו תסמינים המעידים על כך. לצד זה, ייתכן כי יופיעו אצל האם דימום קל מהנרתיק ורגישות ברחם. כאשר מדובר בהיפרדות חלקית בדרגה בינונית, סביר כי האם תסבול מכאבי בטן והתכווצויות ברחם, עם או בלי דימום מהנרתיק, מרגישות גבוהה ברחם ומשינוי בלחץ הדם במעבר משכיבה לישיבה. במקרים כאלה, סביר גם כי תיווצר מצוקה עוברית, עקב פגיעה בהזרמת החמצן לעובר. היפרדות שליה בדרגה חמורה, המתרחשת בכרבע מהמקרים, תתבטא בדימום כבד מהנרתיק ובכאבי בטן עזים אצל האם וכן בקרישיות של דם האם. במקרה כזה קיים סיכון גבוה למות העובר.
כיצד מטפלים בהיפרדות שליה? הטיפול ייבחר, בין השאר, בהתאם לשלב בהיריון שבו נמצאת האם ובהתאם לדרגת ההיפרדות. אם מדובר בהיפרדות קלה וחלקית, ניתן לרוב להסתפק במעקב קפדני אחר מצב האם והעובר, על מנת לוודא שאין מצוקה עוברית או החמרה של המצב. לעיתים יהיה צורך לתת עירויי דם לאם. ככל שדרגת ההיפרדות גבוהה יותר ותסמיניה חמורים יותר וככל שההיריון מתקדם יותר, תישקל ביתר שאת האפשרות לזרז את הלידה באמצעים המתאימים, כגון הזרקת צלסטון, ולבצע באם ניתוח קיסרי (ראו מאמר: ניתוח קיסרי: כשלים וסיכונים).
כשל בזיהוי ובמעקב
התרשלות בטיפול בהיפרדות שליה עשויה להתבטא בדרכים שונות: אם בכשלים בזיהוי ההיפרדות, כגון התעלמות מתסמינים המעידים על היפרדות, אם במעקב לא מספיק או לא תקין אחר האם והעובר אחרי שזוהתה היפרדות, ואם בליקויים בטיפול שהותאם לאם שזוהתה אצלה היפרדות שליה.
במקרה שלפניכם (ע"א 9328/02), בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לאחד הנתבעים אשר כנגדם הוגשה התביעה, וקבע כי התנהלות הרופא במקרה דנן עולה כדי טיפול רפואי רשלני בהריון. זאת משום שהרופא כשל בזיהוי היפרדות שליה אצל האם התובעת ונמנע מלערוך לה בדיקות שהייתה יכולה להצביע על תהליך של היפרדות שליה.
גברת מאיר הרתה לראשונה לאחר שלוש שנים של טיפולי הפריה שבוצעו בה בשל בעיית העקרות שממנה סבלה. בשבוע השלושים ואחד להריון, היא הגיעה לחדר המיון של בית חולים "הדסה" לאחר שחשה בכאבי בטן ובנפיחות בידיה ובפניה. לאחר בדיקה קצרה שערך לה הצוות הרפואי של בית החולים, שוחררה גברת מאיר לביתה עם הנחיות לעקוב אחרי תנועות עוברה ולגשת לרופא המטפל על מנת לבצע מעקב אחר התפתחות ההריון. כעבור יומיים, בעקבות ההנחיות שניתנו לה, פנתה גברת מאיר לקופת חולים "מאוחדת". לטענתה, במסגרת ביקור זה היא נכנסה לחדרו של הרופא המטפל, מסרה לו את תוצאות הבדיקות שנערכו לה והתלוננה בפניו על הכאבים שמהם היא סובלת. בתגובה, הרופא אמר לה כי יש להמתין לתוצאות בדיקת השתן שנערכה בבית החולים ומעבר לכך אין לבצע בה כל טיפול.
כאן המקום לציין כי הרופא הכחיש את השתלשלות האירועים המפורטת לעיל וטען כי גברת מאיר מעולם לא נכנסה לחדרו, כפי שהיא טוענת. עוד באותו יום הגיעה גברת מאיר לבית החולים, כאשר היא סובלת מהיפרדות השליה. כעבור מספר שעות הוחלט לערוך לה ניתוח קיסרי, אולם העובר הוצא מריחמה ללא כל רוח חיים.
על רק האמור לעיל הגישה הניזוקה תביעת רשלנות רפואית בהריון נגד הרופא ובית החולים "הדסה", היות ולדידה מותו של העובר נבע מטיפול רפואי המהווה רשלנות רפואית. התובעת טענה כי מלבד מות העובר היא סובלת מהרעלת הריון ומנזקים נפשיים שגם בנוגע אליהם יש לקבוע את אחריות הנתבעים. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה משום שלא מצא כל קשר סיבתי בין התנהגותם של הנתבעים לבין מותו של העובר. בנוסף לכך קבע כי לא הייתה כל רשלנות רפואית בהריון מצידו של בית החולים ורופאיו, בעת ביקורה הראשון של התובעת.
בעקבות זאת הגישה התובעת ערעור לבית המשפט העליון, שבמסגרתו טענה כי החלטת הצוות הרפואי של בית החולים הנתבע לשחררה לביתה במועד ביקורה הראשון, עולה כדי רשלנות רפואית בהריון, אשר הובילה למותו של העובר. בנוסף לכך, לטענתה גם הרופא התרשל באופן שבו בחר לטפל בה (כלומר, כשבחר כלל לא לטפל בה) ואף התרשלות זו גרמה למות העובר.
בית המשפט העליון גיבה את בית משפט קמא בכל הנוגע לאי הטלת אחריות על בית החולים הנתבע, אולם בכל הנוגע לרופא, הגיעה ערכאת הערעור למסקנות שונות. ודוק, לאור הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי עולה כי התובעת אכן נפגשה עם הרופא בביקורה בקופת החולים (על אף שהרופא הכחיש את הפגישה האמורה). לכן, היות ולא פעל על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת בנסיבות העניין, יש לראות בבחירתו שלא לטפל בתובעת, בחירה מוטעית העולה כדי רשלנות רפואית בהריון.
כעולה מחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט, היה על הרופא לבצע ארבע פעולות בתובעת (ניטור הרחם וניטור העובר, בדיקת אולטרה סאונד ובנוסף היה עליו להתייחס לתלונותיה של התובעת אודות הכאבים מהם היא סובלת ולבדוק את מקורם). הרופא ביצע רק ניטור של הרחם ונמנע מביצוע שאר הפעולות שהיה חייב לעשות ועל כן יש להטיל עליו אחריות לנזקי התובעת, זאת משום שבית המשפט העליון אף מוצר קשר סיבתי ישיר בין רשלנות זו לאותם נזקים.
התעלמות מגורמי סיכון ושיהוי בביצוע ניתוח קיסרי
גם במקרה נוסף (תא (רח') 3315/05) מצא בית המשפט כי הצוות הרפואי כשל כשלא חשד שמטופלת הרה סובלת מהיפרדות שליה. במקרה זה המטופלת הגיעה באחד הבקרים לבית החולים כשהיא בשבוע ה-40 להריונה ה-13 במספר, לאחר שחשה "צירים/לחצים", אך היא שוחררה לקראת ערב, לאחר שנמצא כי היא לא מתרחשת אצלה לידה פעילה ולאחר שמדדים שונים שנבדקו אצלה נמצאו תקינים. עם זאת, בבוקר המחרת חזרה האישה לחדר המיון כשהיא סובלת מכאבי בטן עזים, שהחלו בלילה. לאחר שאותרה מצוקה עוברית ובשל חשד להיפרדות שליה הועברה האישה מיידית לניתוח קיסרי בהול, אך היילודה חולצה בניתוח כשהיא ללא רוח חיים.
אומנם בבדיקה שנערכה לאחר הלידה לא נבדקה השליה, אך התובעים: המטופלת ובן זוגה, טענו כי התסמינים שהופיעו אצל התובעת לפני הלידה העידו בבירור על היפרדות שליה וכי השתייכה לקבוצת סיכון להיווצרות היפרדות שליה. משום כך, טענו התובעים, היה על הצוות הרפואי לחשוד בהיווצרות היפרדות שליה עוד בטרם שוחררה האישה מבית החולים ביום שלפני הלידה ולהשאירה להשגחה נוספת שהייתה עשויה למנוע את מות היילודה.
בית המשפט קיבל את עמדת התובעים וקבע כי לנוכח קיומם של גורמי סיכון להיפרדות שליה ברקע הרפואי של התובעת, הכוללים ריבוי לידות בעבר (ולדנות יתר) וריבוי מי שפיר, היה על הרופאים לסווג את ההריון כהריון בסיכון להיפרדות בשליה. לנוכח זאת, לא היה מקום לשחרר את התובעת מהמיון ביום שלפני הלידה והיה צריך להשאירה להשגחה, הגם שבאותו ערב לא ניתן היה לאבחן היפרדות שליה. כמו כן, זקף בית המשפט לחובת בית החולים ליקויים בתיעוד הרפואי של הבדיקות שנערכו לתובעת ביום שלפני הלידה וקבע כי לא הובאו "ראיות המעלות הסבר סביר לאופן ונסיבות קבלת החלטת השחרור". לפיכך נקבע, כי בית החולים התרשל בטיפול שהעניק לתובעת וכי התרשלות זו גרמה למות היילודה. בהמשך לכך נפסקו לתובעים פיצויים בסך 230 אלף ש"ח.
במקרה אחר, שהגיע אף הוא לפתחו של בית המשפט והוכרע סופית בבית המשפט העליון (ע"א 7375/02), המחלוקת בין הצדדים התמקדה בטיפול שניתן לתובעת בבית החולים לאחר שזוהתה אצלה היפרדות שליה.
לפי המתואר בפסק הדין, התובעת הגיעה לבית החולים בשבוע ה-29 להריונה, כשהיא סובלת מירידת מים מוקדמת ובבית החולים החל אצלה דימום עקב היפרדות שליה. התובעים טענו כי אף שהדימום המסיבי החל בשעה 20:15, החלו הרופאים בביצוע ניתוח קיסרי לתובעת רק בשעה 21:00, וכי מדובר בהשתהות שהובילה לכך שבתם נולדה כשהיא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי. הנתבעים, לעומת זאת, חלקו על כך שחל שיהוי של 45 דקות בביצוע הניתוח הקיסרי וכן טענו כי שיתוק המוחין אצל הבת נובע מכך שנולדה פגה וכי אין קשר סיבתי בין הדימום שהאם סבלה ממנו לבין שיתוק המוחין של בתה.
בית המשפט העליון אימץ במקרה זה את מסקנות בית המשפט המחוזי, שם נדון התיק לראשונה, וקבע כי הרופאים אכן השתהו יתר על המידה בביצוע הניתוח הקיסרי, וכי התובעים הצליחו להוכיח כי קיימת אפשרות שהנזק ליילודה נגרם בשל היפרדות השליה והדימום שנוצר אצל האם. לצד זאת, בחר בית המשפט העליון להפחית מהפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי לתובעים, כיוון שמצא שדרגת ההסתברות שהדימום הוא הגורם לנזק נמוכה מדרגת ההסתברות שהוערכה ע"י בית המשפט המחוזי. לפיכך, נפסקו לתובעים ולבתם פיצויים בגובה עשרים אחוז מהנזק שנגרם להם.