לא הופנתה לבדיקת מי שפיר

על בסיס הממצאים הקיימים בתיק היה על הרופאים להפנות את ההורים לביצוע בדיקת מי שפיר. אי ביצוע הדבר היה מעיד על הצורך בהפסקת ההריון.

בדיקת מי שפיר

מי שפיר הינם הנוזל בו מצוי העובר במהלך ההריון, כאשר תפקידם העיקרי הוא להגן על העובר מפני זעזועים חיצוניים. בשל העובדה שהעובר שוהה בנוזלים הללו במהלך כל ההריון, ניתן לאתר בהם תאי ד.נ.א. המכילים את החומר הגנטי של העובר. במסגרת בדיקת מי השפיר, או בשמה האחר, בדיקת דיקור מי שפיר, מוחדרת מחט אל שק מי השפיר על מנת לשאוב כמות מזערית של הנוזל האמור. אותו נוזל מועבר למעבדה, שם בודקים האם תאי העובר מעידים כי הוא לוקה במומים מסויימים.

יש להדגיש כי על אף שביכולתה של בדיקת מי השפיר לאתר מומים רבים הקיימים אצל העובר (כגון תסמונת דאון), הרי שאין באפשרותה לאתר את כל המומים המולדים האפשריים. זאת ועוד, הבדיקה האמורה אינה מתבצעת בכל ההריונות, אלא רק בהריונות אשר עולה בהם חשש כי העובר יוולד עם מומים גנטיים.

לבית משפט המחוזי בירושלים הוגשה תביעת רשלנות רפואית בהריון, במסגרתה נטען כי במהלך הריונה של התובעת היא הייתה נתונה למעקב של מרפאת "טיפת חלב" המנוהלת על ידי בית החולים "אסף הרופא". במהלך תקופת הריונה, נערכו לתובעת מספר בדיקות אולטאסאונד, אשר לטענת התובעים העידו על פער בין גיל ההריון להתפתחותו האיטית של העובר.

לא נמסר כל חשש למום בעובר

לדידם של התובעים, ממצאי הבדיקות, כאמור, לא הובאו לידיעתם ובשום שלב של ההריון לא הועלה בפניהם החשש לפיו העובר לוקה במומים. לאחר הילדה התברר כי התינוק סובל מהפרעות קשות ומפיגור שיכלי, אשר אינו מאפשר לו לנהל את חייו באופן נורמטיבי.

על פי חוות הדעת שהוגשה במסגרת תביעת רשלנות רפואית בהריון זו, עולה כי כבר בבדיקת האולטראסאונד הראשונה שבוצעה בתובעת היה אמור לעלות החשש שמא העובר לוקה במומים כאלה או אחרים. יתר על כן, על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, כאשר עולה חשד זה, יש להפנות את האישה ההריונית ליצוע בדיקת מי שפיר, אשר במקרה דנן עריכתה במועד הייתה מגלה את המומים בעובר ומאפשרת להוריו להחליט האם ברצונם להמשיך עם ההריון או לאו.

על פי חוות הדעת שהגישו הנתבעים, לא הייתה כל רשלנות רפואית בהריון בנסיבות המתוארות לעיל, שכן תוצאות בדיקת האולטראסאונד לא חייבו את הפנייתה של התובעת לביצוע דיקור מי שפיר.

בית המשפט מקבל את תביעת רשלנות רפואית בהריון דנן וקובע כי אף אם לא היה ניתן להסיק על פי ממצאי בדיקת האולטראסאונד הראשונה כי העובר לוקה בפיגור שיכלי, אין כל ספק שהממצאים היו אמורים לעלות חשד שכזה בליבם של הרופאים, אשר היו חייבים לאמתו על ידי עריכת בדיקת מי שפיר. לא כל שכן, בית המשפט התרשם מעדותה של התובעת כי אילו הבדיקות שהיו אמורות להתבצע בה היו מעידות על כך שיוולד לה בן מפגר, היא הייתה מבקשת מרופאיה להפסיק את ההריון. קביעה זו מהווה, הלכה למעשה, הכרה בקיומו של קשר סיבתי בין אותה רשלנות רפואית בהריון, כאמור, לבין נזקיהם של הוולד והוריו.

לאור הקביעות האמורות פוסק בית המשפט כי ההורים זכאים לפיצוי בגין הפסדי שכר וכאב וסבל ואילו הניזוק העיקרי (הקטין) זכאי לפיצוי, בין היתר, בגין הוצאות שיוצאו בעבור טיפול והשגחה במהלך כל חייו, תרופות, טיטולים, מעקב רפואי, ניידות, דיור ועוד.

(ת"א 1591/96 פלוני נ' מרכז רפואי אסף הרופא)

האם הכתבה סייעה לך? כןלא מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
הגיבו לכתבה

נשמח לשמוע את דעתכם לגבי המפורט בכתבה.

שאלו בפורום רשלנות רפואית

מוזמנים לשאול כל שאלה בפורום מקצועי ולקבל מענה על ידי עורכי דין.

קבוצת "הבית המשפטי" בפייסבוק ממתינה לכם

הצטרפו לדיונים מקצועיים בנושא בקבוצת הפייסבוק

פנו אלינו

מוזמנים לפנות לייעוץ מקצועי שיינתן ללא התחייבות ובסודיות מלאה.

התגובה שלך