אובדן בטרם עת של אדם יקר, ובמיוחד של צאצא, הינו כידוע שבר נוראי, שקשה עד מאד להתאושש ממנו. כאשר מדובר באובדן כזה שלכאורה היה יכול להימנע, דומה שהכאב גדול שבעתיים. אולם, למרבה הצער, זו הייתה הטרגדיה שעמה נאלצו להתמודד זוג הורים שבנם שם קץ לחייו, ביום 14.1.2012, כשהוא רק בן 23 שנים.
נסיבות אשפוזו של המנוח בבית החולים בבאר יעקב
לא היה זה מקרה של מי שהתמודד במשך שנים רבות עם בעיות נפש. נהפוך הוא. המנוח דווקא היה ידוע כבחור מלא בשמחת חיים ומוקף בחברים, שגם עשה את מסלול ההתבגרות הישראלי הטיפוסי: לאחר סיום שירותו בצה"ל, הוא נסע עם חברתו לטיול בחו"ל, ולאחר מכן החל ללמוד בשלהי שנת 2011 הנדסת מכונות באונ' ת"א.
אולם, זמן קצר לאחר תחילת לימודיו, החל המנוח לפתע לחוש בדיכאון ולסבול מחוסר שינה ותיאבון, ואף טען שאיבד את רצונו לחיות, ושיש לו מחשבות אובדניות.
למרות שהמנוח טופל תרופתית, מצבו הנפשי המשיך להידרדר, ועל כן הוריו ניסו לאשפזו במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים איכילוב. המנוח סירב בתחילה, אולם עם החמרת מצבו הנפשי, הוא הסכים להתאשפז בה, אך הוא גם שוחרר ממנה למחרת, לבקשתו, וזאת בהעדר עילת אשפוז כפוי לפי החוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א- 1991.
אולם, מצבו הנפשי של המנוח המשיך להידרדר, והוא דבק באיומי האובדנות שלו. לפיכך, חבריו התארגנו והתגוררו עמו יחדיו בבית אחד מהם, כדי לשמור עליו ולסייע לו להתאושש ולהחלים. בנוסף, הם גם פנו לפסיכיאטר פרטי, שטיפל בו ושוחח עמו באופן יומיומי – כל זאת, ללא הועיל.
לבסוף הגיע המנוח ביום 9.1.2012 עם אמו וחברו הטוב לבית החולים לבריאות הנפש בבאר יעקב. רופאת בית החולים איבחנה את המנוח כמי שסובל מגל דיכאון מאג'ורי פסיכוטי, ומהווה סיכון מיידי לעצמו, אולם מאחר שהוא עדיין סירב להתאשפז, הוצאה לו הוראת אשפוז כפוי ע"י הפסיכיאטר המחוזי.
בתחילה אושפז המנוח במחלקה הסגורה של בית החולים, כשהוא מטופל בעיקר בתרופות 20 מ"ג סרוקסט ו- 1 מ"ג קלונקס.
כעבור יומיים, ביום 11.1.2012 טען המנוח שוב ושוב שהוא איננו מתכוון לפגוע בעצמו, וביקש לעבור למחלקה הפתוחה. בית החולים נעתר לבקשתו לאחר שסבר שהוא איננו מסוכן עוד לעצמו ולסביבה, והעביר אותו למחלקה הפתוחה. בנוסף, הוחלט להפסיק לתת לו את הסרוקסט והקלונקס, ובמקום זאת לתת לו 1 מ"ג ריספרדל.
למחרת, ביום 13.1.2012, שחל ביום שישי, שוב טען המנוח שאינו רוצה עוד להתאבד, וביקש לצאת לחופשת סופ"ש בביתו. בית החולים נעתר לבקשתו, אם כי גם הוסבר לו שנדרשת נוכחות של אדם נוסף במחיצתו במשך כל ימי החופשה.
המנוח יצא לחופשה ביום ששי, אולם כבר למחרת, ביום שבת, הוא שם קץ לחייו בעת שקפץ מביתו שבקומה התשיעית.
בית החולים התרשל באופן טיפולו במנוח במספר היבטים
הוריו של המנוח הגישו תביעה בשמם ובשם עזבונו כנגד בית החולים באר יעקב (וליתר דיוק, כנגד המדינה, בהיותה הבעלים של בית החולים), בטענה שבית החולים התרשל בטיפול הפסיכיאטרי במנוח, ובעיקר בהיבטים הבאים: בית החולים לא נתן למנוח את הטיפול התרופתי המתאים למצבו הדיכאוני הפסיכוטי, וכן נעתר לבקשותיו של המנוח לעבור מהמחלקה הסגורה לפתוחה כעבור יומיים בלבד, ולהשתחרר לביתו למחרת, כלומר, שלושה ימים בלבד לאחר האשפוז הכפוי.
בית החולים, כצפוי, התגונן בטענה שלא התרשל כלל, וכי כל החלטותיו התבססו על סיבות מקצועיות.
בהסתמך על העדויות, הראיות, וחוות הדעת של המומחים הרפואיים שהוגשו בתיק, הגיע בית המשפט למסקנות הבאות:
- ההעברה מהמחלקה הסגורה לפתוחה: בית החולים התרשל במתן הסכמתו להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה לפתוחה כבר כעבור יומיים בלבד, ומבלי שניתן היה להספיק לקבל בפרק זמן קצר זה הערכה מהימנה של מצבו. לא הייתה כל סיבה להיעתר לבקשת המנוח לעבור למחלקה הפתוחה, וההחלטה להעביר את המנוח מבלי שמצבו השתפר ומבלי שהיה לבית החולים מספיק נתונים לגביו, לא עמדה בסטנדרט הראוי.
- הטיפול התרופתי שניתן למנוח: בית החולים התרשל גם בכך שלא נתן למנוח את הטיפול המתאים למצבו הדיכאוני הפסיכוטי. רק הסרוקסט שניתן למנוח משמש כנוגד דיכאון, אולם גם הוא ניתן לו במינון נמוך מאד, 20 מ"ג בלבד, שלא הספיק כלל למצבו האקוטי, והוא אף הופסק כעבור יומיים בלבד, למרות שידוע שתרופות נוגדות דיכאון מתחילות להשפיע רק כעבור 4-3 שבועות. תחת זאת ניתן למנוח ריספרדל, שאינו משמש כנוגד דיכאון, ועוד במינון של 1 מ"ג, שהינו טיפול נמוך מאד, שאינו ניתן אף לילדים, ועם טיפול זה הוא גם שוחרר לביתו.
- שחרור המנוח לחופשה בביתו: בית החולים התרשל גם בכך שהתיר למנוח להשתחרר לחופשה לביתו כעבור שלושה ימים מתחילת אשפוזו הכפוי, וזאת חרף העדר כל שיפור במצבו מהגעתו ועד לשחרורו, ולמרות שהוא נראה במצב רוח ירוד, שקוע בעולמו, ולא מתקשר עם הסובבים.
יתרה מכך: ההחלטה לשחרר את המנוח לביתו התקבלה על ידי רופאה שכלל לא טיפלה בו, לא הכירה אותו בכלל, ואף לא טרחה כלל לקרוא את מסמכי תיקו הרפואי לפני שהיא קיבלה את ההחלטה הגורלית לשחררו (!)
למעשה, הרופאה קיבלה את החלטתה לשחרר את המנוח בעיקר על סמך "הבטחתו" לשמור על עצמו, וזאת מבלי היא שקלה את האפשרות שהמדובר באדם שלא ניתן לסמוך עליו, ושנמצא במצב שבו אין לו כל יכולת לקבל החלטות מסוג זה לגבי עצמו.
לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי בית החולים התרשל מאחר שהוא הפר את החובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע מהמנוח ליטול את חייו או לפחות למזער את סיכון ההתאבדות שהיה לו.
בסיכומו של דבר, קיבל בית המשפט את התביעה, והורה לבית החולים לפצות את עזבון המנוח ואביו בפיצויים בסך כולל של 2,181,500 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
מתוך הסכום האמור, נפסקו לעזבון המנוח פיצויים בסך כולל של 1,981,500 ₪, וזאת בגין הפסדי השתכרות של המנוח (1,366,050 ₪), קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל למנוח (600,000 ₪), והוצאות קבורה (15,000 ₪)
ואילו לאביו של המנוח נפסקו פיצויים בסך של 200,000 ₪ בגין הנזק הנפשי שנגרם לו עקב התאבדות בנו, וזאת בהתאם להלכת אלסוחה (לאמו של המנוח לא נפסקו פיצויים מאחר שנקבעה לה נכות נפשית בשיעור נמוך יחסית, של 10% בלבד, ועל כן היא לא עמדה בתנאי הרביעי של הלכה זו).
[ת"א 57682-09-17 עיזבון המנוח א.צ ז"ל נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות]