פקקת ורידים

פסק דין שניתן בתביעת רשלנות רפואית קובע כי מוטל היה על הרופא להתחקות אחר הבעיה הרפואית. עיינו בסקירה המלאה.

נ' חש כאבים בברך רגלו הימנית והלך לרופא כדי להיבדק. הרופא אבחן חשד לקרע בסהרון (מניסקוס) והמליץ על ביצוע ניתוח ארתרוסקופיה בברך.
לאחר מס' ימים זומן נ' לבדיקה אצל הרופא שביצע את הניתוח. במהלך הבדיקה התלונן נ' בפני הרופא על כאבים חזקים בחלק התחתון של רגל ימין, כאשר הממצאים בבדיקה גילו שרגלו היתה נפוחה וחמה במיוחד. נ' העלה את האפשרות לקיומו של קריש דם ברגלו.
הרופא ביצע בדיקה והחליט על מתן אספירין בלבד. מצבו של נ' החמיר וכאשר הוא חש כאבים בחזה וקוצר נשימה הוא הובהל לביה"ח, שם אובחן מצב DVT (פקקת בוריד עמוק). הוא טופל מיידית בתרופות נוגדי קרישה, אושפז למשך 8 ימים ואחרי ששוחרר המשיך להיות במעקב רפואי במשך מס' חודשים, כולל טיפול תרופתי.
נזקו של נ' התבטא בעיקר בכאב וסבל שנגרמו כתוצאה מההחמרה במצבו. ביהמ"ש דחה את טענותיו בדבר נכות צמיתה בריאותיו ואובדן כושר עבודה.
נ' הגיש תביעה נזיקית נגד הרופא בגין התרשלות רפואית בבדיקה, וטען שהרופא הפר את חובת הזהירות הקונקרטית אותה היה חייב כלפיו, שעה שהגיע לבדיקה שגרתית אחרי ניתוח, והרופא, על אף הממצאים בבדיקה, לא שאל אותו שאלות נוספות שעשויות היו לאבחן מצב DVT שבעקבותיו היה ברור שעליו להפנותו לחדר המיון בביה"ח.
לפי חוות-הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, עולה כי קריש הדם נוצר מס' ימים לפני הבדיקה (בעקבות הניתוח) ולכן אי-ביצוע הבדיקות הנדרשות לאבחון DVT ואי-ההפניה לחדר המיון בזמן, מהווים רשלנות רפואית בבדיקה שגרמו להחמרה במצבו של נ'.
לטענת הרופא הימנעותו מהפניית המטופל לחדר המיון אינה מהווה רשלנות רפואית בבדיקה היות ובעת ביצוע הבדיקה אמנם התעורר אצלו חשד למצב DVT אך מכיוון שהמטופל לא התלונן על כאבים בחזה וקשיי נשימה מהם גם סבל, הוא חשב שניתן להסתפק במתן אספירין בלבד, שבנוסף על היותו מטפל בכאב, הוא גם מטפל ומונע במידה מסוימת מצב של DVT.
ביהמ"ש קבע שלאור התסמינים שהתגלו אצל המטופל היה על הרופא לשאול את המטופל, מיוזמתו, שאלות נוספות, והיה עליו לחקור ולברר את כל העובדות כפי שנדרש מרופא סביר בסיטואציה כזו, והימנעותו מפעולות אלו מהוות רשלנות רפואית בבדיקה.
כמו-כן, קבע ביהמ"ש שאין חולק שקיים קשר סיבתי בין התרשלותו של הרופא בבדיקה לבין הנזק שנגרם, שהוא חמור יותר מהנזק שהיה נגרם אילו הרופא היה מפנה את נ' לביה"ח במועד.
הבעיה שעמדה בפני ביהמ"ש היא – כיצד ביהמ"ש יקבע מהו החלק היחסי של הנזק שנגרם בעקבות התרשלותו של הרופא? הרי לפי חוות-הדעת ברור שחלק מהנזק נגרם בעקבות התרשלות הרופא בבדיקת המטופל, אבל חלק מסויים של הנזק התרחש גם על-ידי גורם שאינו בר-אחריות.
ביהמ"ש החליט לקבוע את את גובה הנזק בדרך האומדנה, תוך התחשבות באינטרסים של הצדדים ובשיקולי הגינות וצדק.
ביהמ"ש קבע שהתרשלותו הרפואית של הרופא בבדיקה גרמה רק לחלק בנזק והוא אך ורק בגין העדר שיפור במצבו של נ' בעקבות הגעתו המאוחרת לביה"ח, ולכן העמיד את הפיצוי בסך של 30,000 ש"ח בלבד.