הרופאים היו צריכים לחשוד בקיומו של תסחיף מי שפיר

נדחה ערעור של בית חולים על ידי בית המשפט העליון אשר קבע כי בנסיבות התיק היו הרופאים המטפלים צריכים להעלות חשד כי מדובר במקרה של תסחיף מי שפיר ולכן הנזקים אירעו בשל רשלנותם.

תסחיף מי שפיר שלא אובחן

על הסיבוך הרפואי ודוגמא מהפסיקה

חדירה של מי שפיר מהשליה למחזור דמה של היולדת נקרא בעגה הרפואית תסחיף מי שפיר. גב' פינטו, אשר נולדה בשנת 1984 בבית החולים המרכזי עפולה, יצאה מריחמה של אימה כשהיא סובלת מפגיעות קשות, זאת בעקבות חוסר אספקת חמצן (המכונה תשניק) שארע לה בעקבות תסחיף מי שפיר.

בכתב תביעת רשלנות רפואית תסחיף מי שפיר שהוגש על יד הקטינה והוריה, נפרסו העובדות שהובילו לנזקיה האמורים: בצהרי היום בו נולדה, הגיעה אימה של הניזוקה אל בית החולים הנתבע והצוות הרפואי החליט להזריק לה זריקה לזירוז הלידה (פיטוצין). הזרקת החומר המזרז הופסקה לאחר שנצפתה האטה בדופק העובר, אולם חודשה לאחר מכן על ידי רופא אחר, אשר לא היה מודע לסיבה לפיה הופסקה ההזרקה קודם לכן, כאמור. בעקבות זאת, החלה היולדת לחוש ברע, סבלה מהקאות ומצבה הרפואי הלך והידרדר, עובדה שהובילה את הצוות הרפואי להפסיק בשנית את הזלפת הפיטוצין. בהמשך איבדה היולדת את הכרתה, הונשמה וילדה את ביתה במצב קשה.

קביעות הערכאות השיפוטיות

בית המשפט המחוזי, לפתחו הוגשה תביעת רשלנות רפואית בשל תסחיף מי שפיר דנן, קבע כי הצוות הרפואי התרשל הן בטיפול שניתן ליולדת והן בטיפול שהוענק על ידו לעוברה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי אמנם זה לא פשוט לצפות מראש תסחיף מי שפיר, אולם בנסיבות העניין היה צריך לעלות חשד בלב הרופאים, לפיו קיימת אפשרות לאירוע של תסחיף.

לא זו אף זו, הערכאה המבררת קבעה כי אכן התרשלו הרופאים באופן שבו השגיחו על היולדת ובאופן בו הועבר המידע בינם. בכל הנוגע ליסוד הקשר הסיבתי נקבע כי אמנם באותה תקופה שבה נולדה התובעת לא היו אמצעים למניעת תסחיף מי שפיר, אולם הייתה בפני הצוות הרפואי אפשרות לטפל בתסמיני התסחיף ועל כן חייב את בית החולים הנתבע במלוא הנזק שנגרם לקטינה.

על רקע ההחלטות האמורות הגיש בית החולים את ערעורו לבית המשפט העליון, במסגרתו הכחיש את קיומה של רשלנות רפואית ובנוסף טען כי כל נזקיה של הניזוקה נבע מתסחיף מי שפיר שהינה פעולה בלתי ניתנת לחיזוי ו/או מניעה. זאת ועוד, לטענת הצוות הרפואי, התסמינים שהופיעו אצל התובעת הינם תסמינים המאפיינים לידות רבות ואינם מיוחדים דווקא לתסחיף מי שפיר.

בית המשפט העליון פוסק כי התמונה המצטיירת מנסיבות האירוע היא שעסקינן מטיפול רפואי העולה כדי רשלנות רפואית תסחיף מי שפיר ולו בשל העובדה שהצוות הרפואי של בית החולים לא פיקח או השגיח על היולדת לאחר שניתנה זריקת הזירוז. יתר על כן, כאשר הורה הרופא המטפל על הפסקת הזלפת החומר המזרז, הוא לא תיעד את הסיבה למסקנתו זו ברשומות הרפואיות, עובדה שככל הנראה הביאה רופא אחר לחדש את מתן הפיטוצין ליולדת.
בנוסף נפסק כי תסחיף מי שפיר הינה תסמונת שקשה לחזות או למנוע אותה אך, יחד עם זאת, הפרקטיקה הרפואית שהייתה מקובלת באותה תקופה כן הכירה בסוג של טיפול, בו יש לנקוט כשעולה החשד לקיומה. לאור כל זאת דוחה בית המשפט את הערעור ומשאיר את החלטות בית משפט קמא על כפי שהן, כמפורט לעיל.