בית המשפט חייב את בית החולים הדסה הר הצופים לשלם למטופל פיצויים בגין רשלנות בניתוח שגרתי להסרת כיס מרה שפגעה בדרכי המרה והכבד שלו.
כיס המרה הינו איבר שמחובר לאונה הימנית של הכבד ומשמש כמאגר של מיצי המרה. לעתים מצטברות בו אבני מרה שגורמות לחסימה חוזרת ונשנית של דרכי כיס המרה, ועקב כך לכאבי בטן עזים ותגובות דלקתיות. הפיתרון המקובל במקרים אלו הינו ניתוח להסרת כיס המרה, מאחר שגוף האדם מסוגל לתפקד היטב גם בלעדיו.
קיימות שתי שיטות לביצוע ניתוח להסרת כיס המרה: השיטה המסורתית ("השיטה הפתוחה"), שנעשית באמצעות ביצוע חתך אחד ארוך בבטן הימנית העליונה והוצאת כיס המרה דרכו, והשיטה הלפרוסקופית ("השיטה הסגורה"), שנעשית על ידי מספר חתכים קטנים מאד שדרכם מוחדרים מצלמה ומכשירים כירורגיים להוצאת כיס המרה דרך אחד מהם. מטבע הדברים, השיטה הלפרוסקופית הינה שיטה הרבה פחות פולשנית ומסוכנת, ועל כן נחשבת לשיטה המומלצת מביניהן, ואילו השימוש בשיטה הפתוחה נעשה במקרים חמורים.
ניתוח להסרת כיס המרה נחשב לניתוח שגרתי, נפוץ ביותר, ואף בטוח כשהוא מבוצע בידיים מיומנות. אולם, כמו כל ניתוח, גם הוא מועד למרבה הצער לרשלנות רפואית ולהסתבכויות מיותרות. כך גם אירע למטופל בן 67 שבשנת 2014 עבר ניתוח להסרת כיס המרה שלו בבית החולים הדסה הר הצופים, בעקבותיו הוא נאלץ לעבור מסכת ייסורים ממושכת וכאבים קשים, ואף נגרמה לו נכות רפואית צמיתה.
כשבועיים לפני הניתוח, הגיע המטופל לחדר המיון של בית החולים כשהוא סובל מכאבי בטן עזים ואובחן עם כיס מרה תפוח ודלקתי ואבני מרה בתוכו. המטופל טופל תרופתית בחדר המיון ושוחרר לביתו עם המלצה לעבור ניתוח להסרת כיס המרה. לאחר שחרורו הוא חש בטוב, וגם בדיקות המעבדה שלו היו תקינות.
המטופל קבע לעצמו ניתוח להסרת כיס המרה בבית החולים, והגיע אליו כשהוא במצב כללי טוב. בבית החולים הוחתם המטופל על טופס הסכמה לביצוע הניתוח בשיטה לפרוסקופית, וכך גם החל הניתוח בפועל. אולם, משום מה, בשלב מסוים עבר הניתוח מהשיטה הלפרוסקופית לשיטה הפתוחה. בנוסף, ולאחר שהתעורר אצל המנתחים חשד לפגיעה בדרכי המרה, הוזעק לניתוח מנתח בכיר, שאכן מצא פגיעה בדרכי המרה, ואף בכבד ובכלי דם שונים של המטופל. הניתוח הופסק בעיצומו, והמטופל הועבר ליחידת טיפול נמרץ. למחרת, המנתח הבכיר ביצע בו ניתוח מורכב לבניה מחדש של דרכי המרה שלו, שלמעשה הציל את חייו. אולם, בכך לא תמו ייסוריו של המטפל. לאחר מכן הוא נאלץ לעבור 5 אשפוזים נוספים לצורך קבלת טיפולים מייצבים והתקנה והוצאה של נקזים, שגם לאחריהם הוא עדיין נותר עם פגיעה בדרכי המרה ובכבד שלו.
גדר המחלוקת: האם הנזק נגרם עקב רשלנות או מצבו הקשה של המטופל?
המטופל הגיש תביעה נגד בית החולים בשל ביצוע רשלני של הניתוח באופן שפגע בדרכי המרה והכבד שלו, וכן בשל רישום רפואי חסר, שבין היתר אינו מפרט כנדרש כמה זמן בוצע הניתוח בגישה הלפרסקופית, והאם הנזק נגרם במהלך הניתוח הלפרוסקופי או לאחר המעבר לניתוח פתוח. עוד טען המטופל להעדר הסכמה מדעת מאחר שהוא לא קיבל מידע מלא על הניתוח והסיכונים שכרוכים בו.
בית החולים טען שהמטופל סבל מסיבוך ידוע של פגיעה בדרכי המרה שיכול להתרחש בניתוחים להסרת כיס המרה כאשר מדובר במקרה קשה כמו של המטופל, שמכונה "(DGB) "Difficult Gall Bladder, וכי יש להבחין בין התרשלות לבין סיבוך שהתממש. לדבריו, המטופל קיבל טיפול מסור וזהיר, ואין לומר שהסיבוך שלו נגרם כתוצאה מהתרשלות. בנוסף טען בית החולים שהמטופל קיבל הסבר מלא על הניתוח, ואף בשפה הערבית אותה הוא דובר.
כנהוג, שני הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמם. חוות הדעת של המומחה מטעם המטופל קבעה שהמקרה של המטופל היה רגיל ולא קשה ויוצא דופן כטענת בית החולים, וכי הניתוח הלפרוסקופי בוצע באופן לא מיומן ורשלני אשר גרם לפגיעה בדרכי המרה של המטופל. לעומת זאת, המומחה מטעם בית החולים טען שהמקרה של המטופל היה מקרה קשה בשל מצבו הדלקתי, וכי הפגיעה בדרכי המרה של המטופל הייתה פגיעה בלתי נמנעת בשל מצבו הקשה, ואין המדובר בפגיעה שנגרמה עקב רשלנות.
בית המשפט אימץ את חוות הדעת של המומחה מטעם המטופל, וקבע שהניתוח הלפרוסקופי בוצע ברשלנות שגרמה לנזק קשה למטופל.
בית המשפט קבע שמהראיות והמסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו דווקא עולה שמצבו של המטופל היה טוב ולא יוצא דופן, וזאת בניגוד לטענת בית החולים לפיו מצבו היה קשה. עוד קבע בית המשפט שהתיעוד הרפואי של הניתוח לקה בחסר משמעותי, מאחר שהוא לא כלל פרטים לגבי אופן ביצוע הניתוח, ולפיכך הנטל להוכיח שבית החולים לא ביצע רשלנות עבר אליו, אך הוא לא עמד בו, ואם כבר הוכח שהוא אכן התרשל, וזאת לרבות מאחר שמצבו של המטופל לא היה קשה, משך הזמן הממושך יתר על המידה של השלב הלפרוסקופי, וכן נוכח סתירות רבות שהתגלו בין העדויות של שני המנתחים שניתחו את המטופל.
יחד עם זאת, בית המשפט דחה את טענת העדר ההסכמה מדעת של המטופל, מאחר שהוא חתם על טופס הסכמה לניתוח שכולל פירוט של הסיבוכים האפשריים. מצבו של המטופל לא היה חריג באופן שמצדיק מתן הסבר מיוחד או לשקול שיקול חריג, וכל מטופל במצבו היה מסכים לניתוח.
קביעת שיעור הנזק והפיצויים
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט שהרשלנות בניתוח הפכה ניתוח שגרתי וקל יחסית, שהמטופל היה אמור להשתחרר ממנו לביתו באותו היום או למחרת, לניתוח קשה ומורכב שגרם לו לסיבוך מורכב וייסורים קשים.
בהתאם לחוות הדעת הרפואיות ולתקנות הביטוח הלאומי, נקבעה למטופל נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפרעה בינונית לאחר ניתוח כיס מרה ודרכי מרה, ו-10% בגין צלקת מכאיבה ומכוערת.
בהמשך לכך פסק בית המשפט למטופל פיצויים בסך כולל של 213,750 ₪, וזאת בשל הפסדי פנסיה, כאב וסבל, והוצאות ועזרת הזולת. בנוסף פסק בית המשפט הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהפיצויים + מע"מ.
[ת"א (י-ם) 35736-01-17 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (חל"צ)]
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
