פיצוי למטופל עקב ניתוח להסרת שקדים שהסתבך

צלקת באף

מטופל נותר עם צלקת באפו, הפרעות נשימה וקשיי דיבור התנהגות בעקבות ניתוח להסרת שקדים שעבר בגיל 4. בית המשפט קבע כי נפל קורבן לרשלנות רפואית.

גם ניתוחים נפוצים הנתפסים כ"פשוטים" עלולים להסתבך ולגרום למטופלים נזק בלתי-הפיך. המחשה לכך ניתן למצוא בתיק רשלנות רפואית שנדון בבית משפט השלום בחיפה, ועסק בניתוח להסרת שקדים שהוביל לתוצאות מצערות.

התובעים בתיק היו הורים ובנם, שגילו כיום 27, אשר עבר ניתוח כאמור בשנת 95', בהיותו בן ארבע. בעקבות הניתוח לקה בדימום, ועל כן בוצע בו ניתוח נוסף לעצירת הדימום. בתביעה נטען, כי הרופאים התרשלו במהלך ביצוע הניתוח השני וגרמו לחתך בנחיר הימני באפו של הבן. עקב כך נותר עם צלקת מכערת, עם הפרעות בנשימה אפית, עם הצטברות גלד, לרבות הפרשות נזלת באופן תמידי, עם נחירות עזות ועם קשיי דיבור והתנהגות.

בפסק דין שניתן לאחרונה, קבע בית המשפט כי רופאיו של התובע אכן התרשלו בניתוח, ופסק לו פיצויים בסך 303 אלף ש"ח.

לא הונח ריפוד מבודד

הניתוחים נשוא המחלוקת בתיק נערכו בבית החולים רמב"ם בחיפה, שהינו בית חולים ממשלתי, ועל כן, הנתבעת בתיק הייתה המדינה. זו ביקשה להדוף את הטענה לרשלנות רפואית בשני אופנים. ראשית טענה, כי אין קשר סיבתי בין נזקו של התובע לבין הניתוח לעצירת הדימום (הניתוח השני). שנית טענה, כי הניתוח בוצע בדרך המקובלת וכי אין לייחס לצוות הרפואי התרשלות.

בהתייחס לשאלת הקשר הסיבתי, דחה בית המשפט את עמדת הנתבעת וקיבל את עמדת המומחה הרפואי מטעם התובעים והמומחה מטעם בית המשפט, אשר סברו, כי ההיצרות בנחיר הימני של התובע, שממנה התפתחו נזקיו הנוספים, היא תולדה של הניתוח השני. אומנם ההיצרות התגלתה מספר חודשים אחרי הניתוח, אך בית המשפט קיבל את טענת המומחים, כי מדובר בנזק "פרוגרסיבי" שהלך ו"הבשיל" עם הזמן, ולכן לא התגלה מייד. כחיזוק לכך ציין, כי לא הוכח שהתרחש אירוע נוסף כלשהו שגרם לחבלה או תחלואה באפו של התובע, מאז הניתוח השני ועד לגילוי הנזק.

בשלב הבא התקבלה טענת התובעים כי הצוות הרפואי אכן התרשל במהלך הניתוח השני, שבו הוחדרו טמפונים לאפו של התובע וקובעו באמצעות חוט שהוצא דרך הנחיר. אף שמומחה בית המשפט לא התייחס בפירוט לנושא, השתכנע בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעם התובעים, כי הצוות הרפואי חרג מהפרקטיקה הרפואית המקובלת למניעת פציעה באף בעת החדרת חוט לנחיר. פרקטיקה זו, ציין המומחה, מתבטאת בהנחת ריפוד מבודד בין החוט החותך והנחיר, כלומר בעטיפת החוט בחומר רך, אך אין כל תיעוד רפואי המצביע על נקיטת אמצעי זהירות כזה ע"י הצוות הרפואי.

בהמשך לכך נפסק, כי הצוות הרפואי לא נקט אמצעי זהירות סבירים ומקובלים במהלך הניתוח, וכי עקב התרשלות זו, אחראית הנתבעת לנזקי התובע.

לא הוכחה פגיעה באוטונומיה

לצד הטענה בדבר התרשלות הרופאים במהלך הניתוח השני הייתה בפי התובעים טענה נוספת. לדבריהם, הרופאים פגעו באוטונומיה שלהם כמטופלים, מאחר לא הוסבר לאם מראש על הסיכונים הטמונים בניתוח שבנה עמד לעבור, ובכלל זה הסיכון לדימום והסיכונים הכרוכים בטיפול בדימום. ואולם, טענה זו נדחתה ע"י בית המשפט.

ראשית, ציין, אין לדון בפגיעה באוטונומיה בקשר לניתוח הראשון, כי ממילא לא הועלתה טענה רשלנות רפואית לגביו. כמו כן, האם חתמה בפני רופא על טופס הסכמה לניתוח זה, והתובעים לא סתרו את תצהיר הרופא בנוגע להשתלשלות העניינים הרלוונטית.

שנית  הדגיש בית המשפט כי האם חתמה על שני כתבי הסכמה נפרדים בנוגע לניתוח השני, וציין כי מדובר בניתוח שנועד לעצור דימום שעלול היה לסכן את חיי התובע. נוכח זאת, לא שוכנע שהאם הייתה מתנגדת לניתוח גם לו נמסר לה כל המידע אודותיו ואודות סיבוכיו האפשריים.

אי לכך, לא נפסקו לתובעים פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה, אך מנגד, חויבה הנתבעת לפצות את התובע בגין הנכות שנגרמה לו והנזקים הנובעים מכך, שעיקרם כאב וסבל והפסדי השתכרות בעבר ולעתיד. נוסף על כך חויבה בהוצאות המשפט ושכר הטרחה של התובעים.

[תא (חי') 14056-09-13 פלונית נ' מדינת ישראל משרד הבריאות]